בית משפט השלום בחיפה הכיר בזכויותיה של אלמנת שוטר שהלך לעולמו לפני 10 שנים, ומאז נאלצה להיאבק על זכויותיה. פסק הדין ניתן בהתאם להנחיות שניתנו בבית המשפט המחוזי בחיפה לפני 4 שנים.
השוטר המנוח שירת במשטרה במשך כ-28 שנה, עד 1988. במהלך חייו סבל מבעיות רפואיות רבות כולל מחלת לב, יתר לחץ דם והגבלות בעמוד השדרה, בגינן אף הוכר כנכה משרד הביטחון. ב- 2008 הוא נפטר בבית חולים לאחר שחש ברע. בתיקו הרפואי צוין כי נפטר ככל הנראה מתסחיף ריאתי.
באותה שנה קצין התגמולים במשרד הביטחון דחה את תביעתה של אלמנתו להכיר בה כזכאית לזכויות בני משפחה בכח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום). נימוקו של המשרד היה שאין קשר סיבתי בין נסיבות פטירתו של בעלה המנוח לבין נכויותיו המוכרות.
ב-2013 בית משפט השלום בחיפה דחה את ערעורה על החלטת המשרד. השופטים העדיפו את עמדתו של מומחה רפואי מטעם המשרד, שלפיה הוא נפטר מתסחיף ריאתי, על פני זו של מומחה מטעם המערערת, שלפיה נפטר מבעיות לב – נכויות שהוכרו בעבר.
הנימוק היה שהמומחה מטעם המערערת נסמך על השערות בעוד שהמומחה מטעם המשרד התבסס על רשומות רפואיות של צוות בית-החולים וכן גם על ממצאי הבדיקות שנערכו למנוח ב"זמן אמת".
אולם בערעור שהגישה המערערת, שלושה שופטים מבית המשפט המחוזי עיינו בחוות הדעת ובתיעוד הרפואי ובסופו של דבר הבהירו כי נותרו בליבם ספקות לגבי עמדתו של המומחה מטעם משרד הביטחון, והורו לבית משפט השלום למנות מומחה ניטרלי, שיתייחס לשאלת מותו של המנוח.
ואכן, לאחר ניתוח חוות הדעת השונות, המומחה שמונה הגיע למסקנה שההסתברות לכך שאירוע לבבי גרם למותו של המנוח עולה על ההסתברות שהוא נפטר כתוצאה מתסחיף ריאתי.
מטעם המערערת – אותה ייצגו עוה"ד משה גלעד ואלונה שימקין – נטען בין היתר כי לאור פסיקת ביהמ"ש העליון בערעורים הקשורים להוראות חוק חיילים שנספו במערכה, הרי שיש להכיר בקשר של "גרימה" בין המחלה לבין מות המנוח, וזאת אף אם המחלה אינה הגורם היחיד או המכריע שתרם למוות.
משרד הביטחון, שיוצג על ידי עוה"ד אורית בקרמן, טען בין היתר כי סיבת מותו של המנוח נותרה עלומה אולם מסקנת המומחה אינה הגיונית, מאחר שהמנוח חובר טרם פטירתו למוניטור, מה גם שבדו"ח הפטירה לא מופיע שום תיעוד המצביע על הפרעה בקצב הלב.
חוק סוציאלי
לאחר ניתוח מעמיק של הטענות והעמדות השונות, השופט אפרים צ'יזיק הבהיר שמסקנת המומחה מטעם ביהמ"ש קרובה מאוד למסקנתו של המומחה מטעם המערערת, שקבע כי המנוח נפטר מפרפור חדרים, שמחלת יתר לחץ הדם הייתה אחד מהגורמים הישירים להיווצרותה.
"משכך, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור בהתאם ללשון הפסיקה ולפיה יש להכיר בזכויות בני משפחת המנוח/ה וזאת ככל שהמחלה שהוכרה הייתה אחד מהגורמים למותו", נכתב.
כמו כן, השופט הסביר כי מדובר בחוק סוציאלי שיש לפרשו לטובת המערערת במקרה של ספק.
בסיכומו של דבר, השופט ביטל את החלטת המשרד מ-2008 וקבע כי "מתקיים קשר סיבתי בין פטירת המנוח לבין נכויותיו המוכרות ומשכך המערערת זכאית לקבלת את זכויותיה המוקנות כאלמנת המנוח".\
ב"כ המערערת: עו"ד משה גלעד, עו"ד אלונה שימקין
ב"כ המשיב: עו"ד אורית בקרמן
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין