חברת שיכון ובינוי (לשעבר סולל בונה) הגישה בשנת 2013 תביעה בבימ"ש השלום בתל-אביב נגד חברת הבנייה "אל-דרקו". התביעה עסקה בהסכם מ-1998 בו התחייבה אל דרקו לספק לסולל בונה עובדים זרים לביצוע עבודות בנייה. התביעה הוגשה גם אישית נגד מנהלה של אל-דרקו באותה עת, שחתם על ההסכם כערב אישית להתחייבויות.
בשנת 2001 נחתם בין החברות הסכם נוסף, פחות או יותר עם אותם תנאים, אם כי ללא ערבות האישית של המנהל.
בתביעה ביקשה שיכון ובינוי לחייב את הנתבעים להחזיר לה כספים שנאלצה סולל בונה לשלם לשישה עובדים שונים שתבעו אותה בבתי הדין לעבודה. עוד התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים בתשלום קנס מנהלי משנת 2007 בסך 150,000 שקל (ושאחרי ריביות תפח לכ-250,000 שקל), שהתקבל בעקבות ביקורת של משרד העבודה והרווחה שנערכה בשנת 2001 באתר בנייה בבני ברק, ובמסגרתה נמצאו ליקויים במגורי העובדים הזרים.
התובעת טענה בין השאר כי אל-דרקו התחייבה לשאת באחריות בלעדית לכל החיובים הכספיים כלפי העובדים ולקיים את כל הדרישות של משרדי הממשלה השונים לגביהם, וכן לשפות ולפצות אותה בגין כל תביעה שיגיש עובד.
במענה לטענות נגדיהם הבהירו הנתבעים כי מאחר שההסכם משנת 1998 הפך ללא-רלוונטי עם חתימתו של ההסכם החדש ב-2001 – לא היה מקום לתבוע את המנהל, שבהסכם השני כבר לא היה ערב אישית.
עוד נטען כי יש לדחות על הסף את התביעה בגין הקנס המנהלי בשל התיישנות ושיהוי, שכן התובעת לא יידעה את הנתבעים עליו במשך שנים.
בהקשר זה נטען כי במהלך השנים הרבות (12) שחלפו ממועד קבלת דוח הביקורת ועד לתביעה שהוגשה ב-2013, ההתקשרות בין הצדדים בעניין הבאת העובדים הזרים הסתיימה, פעילותה של אל-דרקו הופסקה, קופתה התרוקנה, משרדיה הישנים נסגרו, המנהל עבר לעסוק בתחום אחר, וקשה לאתר מסמכים ועדים רלוונטיים.
גם בנוגע לחלק תביעות העובדים, נטען כי התובעות לא הודיעו בזמן על חיובן בפיצוי.
"שיהוי קיצוני"
לפני כשבועיים הכריע השופט הבכיר מיכאל תמיר בתביעה. ראשית, הוא קבע כי ערבותו האישית של המנהל פקעה לכל המאוחר עם חתימת ההסכם החדש.
השופט אף דחה את התביעה בגין הקנס המנהלי, וזאת בשל "שיהוי קיצוני" בהגשת התביעה. בהקשר זה השופט ציין כי התובעת לא פעלה בתום לב, כיוון שבמשך שנים מנעה מהנתבעים את האפשרות להיות מעורבים ולבצע פעולות שאולי ימנעו את הטלת הקנס.
בהמשך פסק הדין השופט קיבל חלקית את התביעה לשיפוי בגין תביעות עובדים, לנוכח התחייבותה של אל-דרקו בהסכם להחזיר לתובעת כספים בגין כל תביעה שיגישו עובדים בעילת ביחסי עובד מעביד. עם זאת, לנוכח העובדה שהתובעת לא עדכנה את אל-דרקו בזמן אמת חלק מן ההליכים שהסתיימו בפשרה, והגישה את התביעה רק חמש-שש שנים לאחר שהסתיימו ההליכים מול העובדים, היא תצטרך להחזיר רק את הסכומים הנומינליים של הפיצוי.
התוצאה הייתה שהתביעה נגד אל-דרקו התקבלה חלקית, כך שהיא חויבה לשלם לתובעות סך כולל של כ-193,000 שקל. התביעה נגד המנהל נדחתה במלואה. לא נפסקו הוצאות משפט.
ב"כ התובעות: עו"ד ישראל (ששי) מנחם, עו"ד רועי בן סימון
ב"כ הנתבעים: עו"ד דותן שני
עו"ד דלית כסלו ספקטור עוסק/ת ב- חוזים ומסחר
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.