לפני 7.5 שנים פרצה שריפה באחת מחנויות חומרי הבניין שבאזור המשולש. אזעקה קולנית נשמעה והנוכחים בחנות יצאו בבהלה החוצה. אחד מהם היה בעל החנות, מ', אשר ניסה ללא הועיל להביא לכיבוי השריפה. לרוע המזל, תקלת מים אזורית פקדה את היישוב ו-מ' נאלץ לראות את מפעל חייו עולה באש.
בשלב מסוים מ' הבחין שחלק מהעובדים חסרים. בגדלות נפש הוא חזר פנימה לאש הבוערת על מנת לאתר את עובדיו הנעדרים. למרבה הצער כשהגיע לפני דלת הכניסה למשרדים אירע פיצוץ עז שהפיל אותו ובעקבותיו הוא נכווה בפנים ובידיים. הוא פונה באמבולנס לבית החולים ועבר שיקום ארוך ומייסר.
בפברואר 2018 מ' הגיש באמצעות עו"ד ישראל זר אביב תביעת נזקי גוף נגד החברה שבבעלותו ונגד "הכשרה היישוב" שביטחה אותו בפוליסת ביטוח מעבידים.
התובע טען כי קיים מסך בין בעל השליטה כעובד לבין החברה כמעסיק, הגם שהוא בעל המניות הבלעדי בה.
על פי חוות דעת של רשות כיבוי אש, מקור הדלקה הוגדר כ"התעסקות בחומרים דליקים". התובע טען, כי לנוכח העמימות העובדתית סביב הגורם שהתעסק בחומרים הדליקים, יש להטיל את האחריות לנזקים על החברה, וכפועל יוצא מכך – על חברת הביטוח. עם זאת צויין בתביעה כי ממסכת הראיות שבתיק לא עולה שהתנהלות התובע כבעל השליטה בחברה הובילה לפרוץ השריפה.
מנגד טענה חברת הביטוח, שיוצגה באמצעות עו"ד אבי דויטש, כי ריבוי האפשרויות שהוביל לפרוץ הדליקה דווקא מחריג אותה מאחריות. היא הוסיפה שהתובע הוא הרוח החיה מאחורי החברה, כך שאם הוא עצמו לא התרשל, הרי שגם החברה לא פעלה ברשלנות המזכה בפיצוי.
חברת הביטוח טענה כי יש לראות בכניסתו של התובע לחנות בשעה שזו עלתה באש כהסתכנות מרצון השוללת זכאות לפיצוי.
מי מתעסק?
על כך כתבה השופטת הבכירה רחל קרלינסקי מבית משפט השלום בכפר סבא: "בוודאי שלא ניתן לומר אף מבחינת מדיניות משפטית שכניסתו של התובע לתוככי המחסן הבוער, על מנת להציל את מנהלת החשבונות, כולל בתוכו אשם גורר אחריו".
השופטת קבעה שבנסיבות המקרה האחריות לתאונה מוטלת על החברה ולא על התובע.
היא הסבירה שבהתאם לפקודת הנזיקין, זהו מקרה בו חל היפוך של חובת ההוכחה, כלומר, על הנתבע (במקרה זה – החברה) שהוא "תופש מקרקעין" ושממנו יצאה אש שהזיקה, חלה החובה להוכיח שלא התרשל לגבי מקור האש. ככל שמקור האש לא ברור, ציינה, על הנתבע להוכיח שנקט אמצעי זהירות עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו.
השופטת הפנתה לדברי המומחה מטעם התובע, שקבע כי מקור האש הינו ככל הנראה התעסקות בנוזלים דליקים. ואולם, היא ציינה שלא מדובר במסקנה חד משמעית, אלא באחת מני כמה אפשרויות.
גם זהות המתעסק בנוזלים הדליקים אינה ברורה, שעה שהתובע טוען כי בזמן הדליקה שהה בדלפק החנות עם קונים.
השופטת ציינה כי חרף העמימות העובדתית ולמרות שנטל ההוכחה רובץ עליהן – הנתבעות לא הוכיחו שהחברה לא פעלה ברשלנות. לדבריה הן אפילו לא טרחו להעיד עדים מטעמן. כל שעשו היה לטעון בסתמיות כי אחריות החברה היא פועל יוצא של אחריות התובע.
ואולם "לא די בהעלאת טענה סתמית מצדן, שעל התובע כבעל השליטה מוטלת האחריות הבלבדית שממנה נגזרת התרשלותה של החברה", כתבה. בנסיבות שנוצרו הנתבעות צריכות לשכנע שהחברה עשתה כל שלאל ידה כדי למנוע את פרוץ השריפה. משלא עשו כן, האחריות לתאונה מוטלת על החברה, וזאת גם כלפי התובע חרף היותו בעל השליטה בחברה.
בסופו של יום נקבע כי נזקו של התובע עומד על 900,437 שקלים. הסכום נוכה במלואו לנוכח תגמולי ביטוח לאומי שקיבל בסך 1,067,944 שקלים.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.