הרשם הבכיר טדי ארז מבית משפט השלום בירושלים קיבל בשבוע שעבר את תביעתה של חברת הליסינג "אבו עיישה מוטורס", והורה לתאגיד המים "הגיחון" לשלם לה על נזקים שנגרמו לרכב בבעלותה בשל בור פתוח בכביש.

התביעה עסקה במקרה שהתרחש ביום חורפי של דצמבר 2017. לטענת התובעת, נהג רכב שלה נסע לקראת ערב בדרך למעלה אדומים. אחרי היציאה ממנהרת הר הזיתים, הוא ראה מספר רכבים עומדים בצד הדרך עם אורות מהבהבים, ואז נתקל ו"נפל" לבור ביוב פתוח באמצע הכביש, דבר שגרם לנזקים כבדים לרכב.

הנהג המשיך וסיפר כי למקום הגיעה ניידת משטרה. בחלוף כחצי שעה הגיע גם נציג "הגיחון" שבדק את המפגע, והמכסה הושב למקומו.

"הגיחון" (הנתבעת) טענה שאין להטיל עליה אחריות שכן היא מתחזקת ומבצעת בקרה שוטפת של כל התשתיות שבאחריותה, ולא ידעה או יכלה לדעת על המפגע, ופעלה באופן מיידי ברקע שקיבלה דיווח עליו.

עוד נטען בין היתר כי מקרים שכאלה נגרמים בדרך כלל כתוצאה מהתערבות של גורמים נושפים, שפותחים מכסי ביוב ושופכים אליהם פסולת באופן פיראטי. בנוסף נטען כי בכל מקרה הנזק התרחש, אם בכלל, בשל נהיגה בלתי זהירה.

לבצע יותר בדיקות

אלא שבניגוד לעמדת הנתבעת, הרשם ארז התרשם שעדות הנהג מהימנה, וציין כי "ניכר היה כי הלה דיבר אמת ותיאר את האירועים כפי שהתרחשו במועד התאונה ולאחריה".

מכאן הרשם עבר לשאלה המרכזית, והיא האם הנתבעת עשתה את כל המוטל עליה מלכתחילה, כמי שאחראית לתחזוקת הבורות, למנוע את הסכנה.

לעניין זה הרשם קיבל את טענת התובעת שלפיה "הדבר מדבר בעד עצמו", ולכן יש להפוך את "נטל ההוכחה" – כלומר במקום שהתובעת תוכיח שהנתבעת התרשלה, על הנתבעת להוכיח כי לא התשלה.

הרשם הבהיר כי מתקיימים שלושת התנאים על מנת להחיל את הכלל: אי ידיעת התובעת בשאלה מה היא להימצאות המפגע (בור פתוח), היותו של המפגע בשליטתה של הנתבעת (אחראית ואמונה על מערכת הביוב), וכן התנאי השלישי, שלפיו האירוע מתאים יותר למסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

בהמשך לכך הרשם קבע כי "העמימות ובכלל זה חוסר רב בתיעוד בדבר הפעולות שנעשו למניעת נזקים כגון דא, מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנתבעת התרשלה", קבע.

לאחר שניתח את הראיות שצירפה הנתבעת, ובהן תיעוד דל, לקוני ולא ברור של בדיקות או פעולות שנעשו באזור בתקופה הלרוונטית, הרשם התרשם כי "הנתבעת לא עמדה בנטל שרובץ לפתחה להוכיח כי עשתה את הנדרש על מנת למנוע את התרחשות התאונה".

בתוך כך הרשם ציין כי גם אם אין פתרון מוחלט כגון ריתוך המכסה או יצירת מנגנון שימנע את הסרתו, מצופה מהנתבעת – גם אם אנשיה לא יכולים להיות בכל מקום בכל זמן – לבצע בדיקות שגרתיות תכופות יותר, בוודאי כאשר ידועה לה התופעה של הסרת בורות על ידי גורמים שונים.

סכום הפיצוי – כ-48,370 שקל – הורכב מסכום הנזק הישיר לרכב, וכן שכר טרחת שמאי. בנוסף, הנתבעת חויבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,855 שקל. 

שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

עו"ד אסתר שלום עוסק/ת ב- נזיקין
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל