סגן נשיא בית המשפט לעניינים מנהליים,השופט חגי ברנר, קיבל באחרונה את ערעורה של חברת "תמוז תקשורת שיווקית" בנוגע לסיווגו של מבנה תעשייתי בתל-אביב לצרכי ארנונה. השופט קבע כי הנכס שבבעלותה יסווג כ"מלאכה ותעשייה", ולא כ"בניינים שאינם משמשים למגורים". המשמעות היא שהיא תשלם תעריף נמוך יותר של ארנונה.

המערערת היא בעלת הנכס יחד עם חברת "אינאו". בנובמבר 2016 החליטה ועדת הערר של העירייה לדחות את ערר החברה על החלטת מנהל הארנונה, בנוגע לסיווגו, וקבעה כי הוא יסווג כ"בניינים שאינם משמים למגורים".

המערערת, שהסכימה עם התיאור העובדתי של הוועדה לגבי הפעילות הנכס, טענה כי לצורך ארנונה יש לסווג אותו כ"מלאכה ותעשיה", ולחלופין כבית תוכנה, זאת מאחר שמדובר בבנייה וייצור של דוכנים ממוחשבים ותשתיות פרסומיות, וכן בייצור ופיתוח תוכנה על ידי "אינאו".

מנהל הארנונה בעיריית תל-אביב – "המשיב" בהליך – טען כי מהות פעילותה של המערערת, יחד עם אינאו, אינה פיתוח תוכנה אלא מתן שירות ללקוחותיה לצרכי שיווק ומכירות, באמצעות מערכת קיימת המספקת ללקוחותיה מידע שיווקי תמורת תשלום.

לשיטתו, מדובר בפעילות של קידום מכירות ושיווק, כאשר המערערת מספקת ללקוחותיה התאמות של התוכנה לפי דרישותיהם וכן עוסקת בשיווק ותמיכה טכנית. במילים אחרות, לא עוסקת בייצור תוכנה אלא בשירות לקוחות.

"אופי ייצורי מובהק"

עו
עו"ד איתי הכהן | צילום: ישראל מלובני, יחסי ציבור
בראשית נימוקיו, השופט ברנר מתח ביקורת על ועדת הערר שהתעלמה מטענות המערערת וכלל לא נימקה את החלטתה לדחיית הערר. "תפקידה של ועדת הערר הוא להכריע במחלוקת שלפניה באופן נהיר, מובן ומנומק, תוך קביעה של ממצאים עובדתיים ברורים", כתב.

השופט המשיך והסביר כי במקרה כזה אמנם ניתן להחזיר את העניין לוועדה, על מנת שתדון בו ותנמק את החלטתה כראוי, אולם לטעמו אין מנוס מלתת פסק דין בנושא, וזאת מאחר שהוועדה התעכבה במשך כשנה וחצי מאז שקיבלה את סיכומי הצדדים (בנוסף לשנה וחצי נוספת עד שהעניין הגיע לדיון בבית המשפט).

לגופו של עניין, לאחר שניתח את הטענות, עיין בצילומים ובטפסי הביקורת של המשיב עצמו, שנערכו במשרדי המערערת, השופט הגיע למסקנה כי "פעילותה של המערערת הינה פעילות בעלת אופי ייצורי מובהק, שראוי לסווגה תחת הסיווג של תעשייה או מלאכה, ולא כפי שסברו המשיב והוועדה בעקבותיו".

בהמשך הבהיר השופט כי כל המבחנים הנהוגים בעניין – למשל מבחן "יצירתו של יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר" – מובילים למסקנה שהחברה עוסקת בעיקרו של דבר בפעילות של ייצור.

בתוך כך השופט הזכיר כי "לפי צו הארנונה של עירית תל אביב, לא נדרש שעסק יעסוק אך ורק בייצור תוכנה כדי לזכות בסיווג של 'בתי תוכנה', אלא די בכך שעיסוקו העיקרי הוא ייצור תוכנה".

התוצאה היתה שהחלטת ועדת הערר בוטלה, ונקבע כי הנכס יסווג תחת הסיווג של מלאכה ותעשייה. המשיב חויב לשלם למערערות הוצאות בסך 20,000 שקל.

ב"כ המערערת: עו"ד דרור יצחקי

ב"כ המשיב: עו"ד שירה הרניב

עו"ד איתי הכהן עוסק/ת ב- מיסים 
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה

המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל