בימים האחרונים מתפרסמות עוד ועוד עדויות על הדרת נשים ונערות באוטובוסים. הפרדה בין בנים לבנות, נערות שמתבקשות לכסות את גופן בשמיכות, ונהגים שמרשים לעצמם "לחנך" אותן כיצד צריך לנהוג ולהתלבש במדינה היהודים.
"פרשת שמחי"
בשנת 2020 חייבה השופטת כוכבה לוי מבית משפט השלום בתל אביב את "אגד תעבורה" לשלם פיצויים והוצאות בסכום כולל של 150 אלף שקל לצעירה בשם מור שמחי שלא הורשתה לעלות לאוטובוס במכנסיים קצרים. בפסק הדין נקבע כי מעבר להפליה ולהשפלה של הצעירה, הנהג אף הטריד אותה על רקע מיני כשיום למחרת הסביר לה שהמכנסיים היו ממש "כמו תחתונים".
הסיפור על פסק הדין רץ לאחרונה שוב ברשתות החברתיות בעקבות האירועים האחרונים. בנקודה זו ראוי להבהיר כי פסק הדין ניתן על ידי בית המשפט השלום והוא איננו פסק דין מחייב. אלא שמנימוקיו של פסק הדין נראה שגם ערכאות גבוהות יותר עשויות לכבד את הוראותיו.
מה קובע החוק?
חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בדיוק מהסוג הזה.
החוק קובע מפורשות כי "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטייה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם".
כמו כן, החוק מגדיר בפירוט מהו "שירות ציבורי". מדובר על שירותי תחבורה, תקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פיננסיים, המיועדים לשימוש הציבור.
האיסור בהפליה חל על חברה פרטית או על עוסק ולעניין חוק זה "אחת היא אם העיסוק נעשה למטרת רווח או שלא למטרת רווח ואם נגבה או לא נגבה תשלום תמורת הספקת המוצר או השירות הציבורי, הפעלת המקום הציבורי, מתן הכניסה למקום הציבורי או מתן השירות במקום הציבור".
במשך 23 השנים האחרונות, מאז חוקק החוק, אירעו מקרים ספורים בלבד של הפליה על רקע דתי ורוב רובם של המקרים שהגיעו לבית המשפט מכוח החוק עסקו בהפליה של אנשים בשל הזהות שלהם, ולא במניעת שירות מסוים בשל אמונה דתית.
עם זאת, הדרת נשים מהמרחב הציבורי היא תופעה חמורה ונפסדת שמהווה פגיעה חמורה ובוטה בזכויותיהן הגרעיניות והבסיסיות של נשים וכמאמרו של בית המשפט העליון בפרשת "תני קולך": "...יש בה כדי להשריש תפישה שלפיה החיים הציבוריים שייכים "לגברים בלבד".
חשוב לציין שתקנות התעבורה אמנם שמאפשרות לנהג למנוע עלייתו של נוסע במקרים שהנוסע שיכור, או שאין בגדים לגופו או שבגדיו עלולים ללכלך או לפגוע בריפודים. אולם בשום מקום לא ניתנה לחברת אוטובוסים או לנהג הפועל בשמה הסמכות לאכוף על נוסע או נוסעת את השקפת עולמו – לא לעניין לבוש ולא לכל עניין אחר. בפרשת שמחי הובהר כי "'לבוש שאינו הולם' – על פי השקפת הנהג או נוסעים אחרים באוטובוס – אינו אחת מהעילות המעניקות לנהג את הסמכות שלא להעלות נוסע".
בעל עסק זכאי לקיים את אמונותיו בחייו האישיים, אך כאשר הוא בוחר לנהל עסק ולהציע שירותים לציבור הרחב, הוא חייב לכבד את אורחות החיים של כלל האזרחים, גם אם הם שונים משלו. אם הוא לא מסוגל לכבד את אורחות החיים והאמונות שמנוגדים לשלו, הוא לא חייב לנהל עסק שמעניק שירותים לציבור הרחב.
חוקי איסור הפליה נועדו כאמור להתמודד עם מציאות שבה קבוצות מיעוט סובלות מהפליה שיטתית ונרחבת בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים. האפשרות של בעל עסק למנוע מתן שירותים ללקוחות שאמונתם שונה מאמונתו או מהאמונה של לקוחותיו, עשויה לגרום למצב שקבוצות מיעוט ינסו להשליט את אמונתן על הרוב.
עו"ד אלי פיטרו עוסק במשפט חוקתי
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.