בית משפט השלום בראשון לציון חייב לאחרונה את חברת "א.א. עדי עד השקעות נדלן ויזמות" לשלם לזוג שרכש דירה בפרויקט תמ"א 38 שהובילה פיצויים והוצאות של כ-98 אלף שקלים עקב איחור של שנה ורבע במסירתה. החברה, שהחליפה יזמית אחרת שפשטה רגל, טענה שלעיכוב בבנייה גרמו ליקויים חמורים שאותרו במבנה והתנהלות העירייה ובעלי הדירות. אלא שהשופטת רבקה ארד לא קיבלה את טענותיה בעניין זה וקבעה כי היא האחראית היחידה.
את הפרויקט שברחוב טיומקין בראשון לציון יזמה חברת "יובל בנייה ונכסים". ב-2015 בני הזוג רכשו ממנה את אחת הדירות החדשות והיא התחייבה למסירה באפריל 2017. אלא שאז היא נקלעה לקשיים ופעילותה הופסקה. בהמשך, במסגרת הליכי הפירוק שנוהלו בעניינה, רכשה "א.א. בניין עדי עד" את פעילותה והפרויקט המשיך.
זמן קצר לאחר מכן, סיכמו היזמית החדשה והרוכשים שמועד המסירה יידחה בשנה והיא תשלם להם 15,000 שקלים במועד החתימה ותקזז 50 אלף שקלים מיתרת התמורה כפיצוי על העיכוב הקודם. בנוסף, היא התחייבה לשלם להם 5,000 שקלים לחודש אם לא תמסור את הדירה במועד החדש.
בפועל, הדירה לא הייתה מוכנה בזמן והחל ממאי 2018 החלה היזמית לשלם לרוכשים את הפיצוי שהוסכם. אלא שבינואר 2019 היא הפסיקה עם התשלומים והרוכשים הגישו נגדה תביעה. בסופו של דבר, הדירה נמסרה תוך כדי ניהול ההליך, באפריל 2020.
החברה טענה כי הפסיקה את התשלומים מרגע שהעיכוב כבר לא היה באחריותה. היא טענה כי שלושה גורמים שלא בשליטתה הובילו לעיכוב בהשלמת הפרויקט: גילוי ליקויים נסתרים חמורים במבנה שהצריכו ממנה להגיש תוכנית שינויים לעירייה; התנהלות הדיירים שלא מסרו לה ייפוי כוח לצורך הפנייה לרשויות ולא אפשרו לבדוק את דירותיהם לצורך חיבור לחשמל והתנהלות העירייה, שסירבה להוציא טופס 4 על שמה עד שבית המשפט התערב.
יכלה לצפות ולהיערך
אלא שהשופטת רבקה ארד לא שוכנעה שהעיכובים נבעו מגורמים שלא היו בשליטת הנתבעת ושלא יכלה לצפות אותם.
לגבי התנהלות הדיירים, השופטת ציינה כי הנתבעת לא הציגה ראיות או מסמכים כלשהם שמעידים כי הבעיות עם ייפוי הכוח והחיבור לחשמל לא היו בטווח הסיכון שהייתה צריכה לקחת וגם לא הציגה מהו זמן העיכוב הריאלי שנגרם בעקבות זאת.
השופטת הוסיפה כי גם בהקשר של העירייה לא הצליחה החברה להוכיח שההתנהלות הייתה יוצאת דופן. בכל מקרה, גם בעניין זה, היא ציינה, התעכבה החברה עם הפנייה לבית המשפט ולפיכך האחריות רובצת עליה.
באשר לליקויים הנסתרים, נקבע כי הנתבעת לא הסבירה למה לא גילתה את המצב ברגע שנכנסה לפרויקט ואף לא הציגה ראיות למשך העיכוב שנגרם בשל כך.
מלבד זאת, השופטת הבהירה כי הנתבעת נכנסה בנעלי החברה הקודמת ולקחה על עצמה את זכויותיה וחובותיה כלפי הדיירים – וזה כולל גם אחריות לליקויי בנייה.
לאור הדברים האלה, קבעה השופטת כי החברה לא זכאית לפטור מפיצוי על האיחור במסירה. היא חייבה אותה לשלם לתובעים 76,167 שקלים עבור 15 חודשי איחור ושבוע, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה המתוקנת, וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד של 17,000 שקלים.
ב"כ התובעים: עו"ד נופר כהן
ב"כ הנתבעת: אלעד פרידנלנדר, עורך דין תמ"א 38
עו"ד און איל ינקו עוסק/ת ב- תמ"א 38
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.