השופט ארנון דראל מבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים קיבל את ערעורה של אישה כבת 50 אזרחית הפליפינים, השוהה בישראל מאז שנת 2002, וקבע כי היא תוכל להישאר בישראל.

לכל אורך שהותה בישראל, המערערת עבדה בסיעוד אצל אדם אחד מבוגר, נכה צה"ל שנפצע בפינוי סיני. ב-2015 הוא נפטר, ופג תוקפה של אשרת העבודה שלה. כעבור שבועיים נפטרה גם אמה בפיליפינים, לה נהגה לשלוח כסף. אביה נפטר הרבה שנים לפני כן, וכיום יש לה אחות בלונדון, אח שעובד על אונייה ואח נוסף שעמו היא לא בקשר.

באוגוסט 2015 היא פנתה ללשכת רשות אוכלוסין ברחובות בבקשה להסדיר את מעמדה מטעמים הומניטרים, לנוכח הקשר שנוצר בינה לבין משפחתו של המנוח שסעדה, וכן לאור הפיכתה של ישראל למרכז חייה, לצד "היחלשות הקשר" בינה לבין מדינת מוצאה.

במכתב בו תיארה את תחושותיה סיפרה שבנתה לעצמה חיים חברתיים ומקצועיים בישראל, היא מתגוררת עם אלמנתו של המנוח, ו"אין לה כלום" בפיליפינים.

אל בקשתה צורפו גם מכתבים שונים של בני משפחה רבים של המנוח, תמונות ומסמכים רפואיים וסוציאליים, שלא פורטו מטעמים של צנעת הפרט.

אלא שבקשתה נתקלה בסירוב. בהמשך נדחה ערר שהגישה לבית דין לעררים, שקבע כי הקשר החם שנרקם בינה לבין משפחת המנוח, אינו מהווה כשלעצמו טעם הומניטרי מיוחד, וכך גם לא עצם שהייתה הארוכה בישראל.

היא נדרשה לעזוב את ישראל תוך 60 יום, ועל כן הגישה ערעור מנהלי לבית המשפט, בו טענה בין השאר כי בית הדין לא שקל את "התמונה הגדולה", אלא בחן את עניינה באופן פשטני ושטחי.

המדינה מצדה הביעה חשש שבהיעדר נסיבות הומניטריות מיוחדות, קבלת עמדת המערערת תביא להשלכות רוחביות משמעותיות – כל עובד זר המקיים קשר חברי עם מעסיקו יבקש מעמד בישראל.

מבט חודר

אלא שהשופט דראל חלק על גישה זו. השופט סבר שאכן נוצר קשר יוצא דופן שנרקם בין המערערת לבין משפחת המנוח, שהתבטא כאמור בשורה ארוכה של מכתבים של כל בני משפחתו, אשר לפי השופט רואים בה כבת משפחה לכל דבר ועניין, לאחר 17 שנה בהן גרה עמם, כולל בנו של המנוח שממש גדל בצדה.

השופט אף הבהיר כי המקרה הנדון הוא חריג ייחודי, שכן לצד הקשר ההדוק ישנה התרופפות משמעותית בזיקה של המערערת למדינת מוצאה, שהרי לא נותרו לה שם קרובי משפחה או חברים.

"ככל שהבחינה היא פרטנית ומובחנת – תוך מבט חודר לכל מקרה ומקרה, ניתן לברור באלו מקרים הנסיבות אכן מקימות טעם הומניטרי. כך יופג החשש המוצדק של המשיבה מפני השלכות רוחב של מתן מעמד במקרה הפרטני," כתב השופט.

השופט אף מתח ביקורת על חברי הוועדה שבחנו את עניינה של המערערת באופן חסר, ולא התייחסו למכתבים, לתמונות, ואף לא לחוות דעת מקצועית שהונחה בפניהם.

לכן במקום להחזיר את העניין לוועדה, השופט החליט לבטל את פסק דינו של בית הדין לעררים וקבע כי רשות האוכלוסין תיתן למערערת מעמד בישראל. הרשות אף תשלם למערערת שכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל, והוצאות משפט.

לקריאת פסק הדין בעמ"נ 42184-07-19

ב"כ המערערת: עו"ד תומר ורשה, עו"ד מורן גור

ב"כ המשיבה: עו"ד טל לוי, פרקליטות מחוז ירושלים

עו"ד מיכאל דקר עוסק/ת ב- חוקתי ומנהלי
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל