בית משפט השלום בתל אביב קיבל לאחרונה תביעה כספית שהגיש אדם נגד יבואנית רכבי יוקרה עמה התקשר לצורך רכישת רכב מחו"ל. לדברי התובע, סוכם כי הוא ישלם לנתבעת סכום מסוים שתמורתו תדאג האחרונה לרכישת הרכב מחו"ל, על הבירוקרטיה הכרוכה בכך. ואולם, כ-3 שנים לאחר קבלת הרכב, התובע הופתע לגלות שרשות המיסים דורשת ממנו לשלם מס ייבוא. השופט הבכיר אהוד שוורץ קבע שחברת הייעוץ והמנהלים שלה הם אלה שאמורים לשאת בתשלום.
תחילת הפרשה ב-2011, אז ביקש התובע לרכוש מרצדס E250 בייבוא אישי מחו"ל. לשם כך הוא פנה אל הנתבעת וסיכם איתה כי תמורת 400,000 שקל הנתבעת תרכוש עבורו את הרכב ותדאג לכל הבירוקרטיה הכרוכה בכך, כולל הובלה לארץ, מיסי יבוא וכיוצא באלה. העסקה הושלמה והתובע החל להנות מהרכב היוקרתי עד שבשלב מסוים רשות המיסים הודיעה לו שהוא חייב 150,392 שקל כתוספת מס על הרכב.
בדיעבד התברר לתובע שהחיוב נוצר עקב מתן פרטים כוזבים לגבי מחיר הרכב בזמן שחרורו מהמכס. בעוד שבזמנו הוצהר שמחיר הרכב הוא 21,700 יורו, בפועל מצא המכס כי המחיר האמיתי הוא 39,020 יורו. בצר לו נאלץ התובע לשלם את המס, שלאחר פשרה עם המכס הופחת ל-96,212 שקל. בהמשך, הוא הגיש נגד החברה ומנהליה תביעה להשבת הסכום.
התובע טען כי שילם לנתבעת כדי שתבצע עבורו את כל הפעולות הנדרשות לצורך הרכישה והייבוא של הרכב. לפיכך, אם הנתבעת שיקרה למכס בנוגע למחיר הרכב הרי שבכך היא הפרה את החוזה כלפי התובע ויש לחייבה בעלות המס ששילם.
החברה ומנהליה התכחשו לטענות התובע ואמרו שמדובר בהשערות בלבד. לדבריהם, הכספים בעסקה שיועדו למס הועברו במלואם לרשות המיסים ומכל מקום, במסגרת החוזה הובהר לתובע שלא מדובר במחיר סופי וכי ייתכן שייאלץ לשלם בהמשך מיסים נוספים.
"ניגוד עניינים חריף"
כנקודת מוצא לדיון ציין השופט שוורץ כי בהתאם לחוזה שנכרת בין הצדדים החובה לתשלום מיסים בגין העסקה מוטלת על הנתבעת.
בתוך כך הוא דחה את טענת הנתבעת לפיה המחיר שסוכם איננו סופי. הוא הסביר כי הפתח היחיד לשינוי המחיר היה רק במקרה של שינוי בשיעור המס בישראל בזמן שבין ההזמנה לאספקה – דבר שלא התרחש.
לדברי השופט, התובע סמך על הנתבעת בעיניים עצומות ולא היה מעורב בתהליך ההזמנה. מבחינתו הוא שילם וחיכה למוצר מוגמר, כאשר כל האופרציה הפנימית שבין הנתבעים לגורמים בחו"ל האמונים על ביצוע ההזמנה – אינה מעניינו של התובע.
עוד הוסיף השופט כי הוא לא קונה את גרסת הנתבעים שטענו כי הם רק "יועצים". לדבריו, מודל הרווח שלהם – המושתת על התמורה המתקבלת מהלקוח בניכוי הוצאות רכישת וייבוא הרכב – מציב אותם במעמד של מעין יבואנים ובניגוד עניינים חריף מול הלקוח.
השופט קבע כי התנהלותם חסרת תום הלב של המנהלים במקרה זה מצדיקה את הרמת מסך ההתאגדות וחיובם באופן אישי, ביחד ולחוד עם החברה, בפיצוי התובע בסך 113,912 שקל. בנוסף הם חויבו בהוצאות ושכ"ט עו"ד של התובע בסך 22,000 שקל.
ב"כ התובע: עו"ד גלעד ברון
ב"כ הנתבעים: עו"ד שלומי ואקנין
עו"ד עזרא גולדמן עוסק/ת ב- דיני חברות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.