בתביעה שהוגשה לפני כשנה כנגד חברת ישראכרט סיפרה התובעת שבמהלך 2015 פנתה לחברת "תדהר" כדי לבצע השתלות שיניים נבנתה לה תכנית של 6 טיפולים. היא התחייבה לשלם לחברה כ-12,000 שקל וביצעה את העסקה באמצעות כרטיס ישראכרט שברשותה.
לדבריה, לאחר שעברה שני טיפולים הגיעה לבצע את הטיפול השלישי אך מצאה את המרפאה סגורה. בהמשך התברר לה שהחברה נכנסה להליכי פירוק והיא פנתה מיד לחברת ישראכרט כדי לעצור את יתרת התשלומים.
אך חברת האשראי התנתה את ביטול התשלומים בהצגת מסמך מהמפרק בו כתוב כמה שילמה התובעת עד כה ומה שווי הטיפולים שלא קיבלה. החברה הסבירה שבהתאם לנהליה הפנימיים כדי לעצור תשלומים לספק עליה להשתכנע שמתקיים "כישלון תמורה חלקי קצוב".
התובעת הוסיפה שגם היא וגם חברת האשראי פנו למפרק כדי לקבל את המסמך אך לא קיבלו דבר והמפרק הורה להם לא לעצור את התשלומים.
ישראכרט העבירה את התשלומים לתיק הפירוק והיא עצמה נותרה ללא כסף וללא טיפולי שיניים. בלית ברירה היא נענתה להצעת המפרק וקיבלה את יתרת טיפולי השיניים מחברה חדשה שרכשה את המרפאה שנכנסה לפירוק. תמורת הטיפולים היא נדרשה לשלם 7,000 שקל בנוסף על הסכום הגבוה שכבר שילמה.
התובעת דרשה שישראכרט תחזיר לה את התשלומים שהועברו לתיק הפירוק ותפצה אותה על הנזק שנגרם לה בתקופה הממושכת בה הייתה ללא שיניים.
הנתבעת הגישה תגובה חלקית בה הסתמכה על אותם נהלים פנימיים והתעלמה מהחלטת בית המשפט שהורתה לה להגיש כתב הגנה מתוקן. השופט אמיר דהאן מבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים כתב שדי היה בכך כדי לתת נגדה פסק דין בהיעדר הגנה אך הוא בכל זאת יתייחס לטענותיה, אף שהיו חסרות.
נהלים לא מעודכנים
השופט דהאן הבהיר שהנתבעת בנהליה ובתגובתה החלקית הסתמכה על מצב חוקי ישן שהשתנה ב-2008. הוא הסביר שההיסטוריה של דיני כרטיסי החיוב מצביעה על שינוי בגישת המחוקק בשנה זו.
לדבריו, חוק כרטיסי חיוב מ-1986 כלל סעיף המסייג את זכות הלקוח לבטל חיוב עקב כישלון תמורה מאחר שכרטיסי האשראי רק נכנסו לשימוש במשק והמחוקק חשש שהדבר יוביל להרתעה וצמצום השימוש.
אך ב-2008 לאחר ששוק כרטיסי החיוב הפך לאיתן ומבוסס תוקן אחד מסעיפי החוק במטרה להגן על הצרכנים וכיום חלה חובה על חברת האשראי להפסיק לחייב לקוח על עסקה כשזו בוטלה על ידו כי לא קיבל את התמורה.
בחוק יש הוראה מפורשת למנפיק כרטיס האשראי לעצור תשלומים לספק שנמצא בהליכי חדלות פירעון ולהשיבם ללקוח.
בנסיבות אלה קבע השופט שהנתבעת לא הייתה רשאית לדרוש מהתובעת להביא לה מסמכים מהמפרק, שברור שיש לו אינטרס לקבל כספים לקופת הפירוק. לדבריו, הנתבעת הייתה צריכה לעצור מיד את החיובים הנוספים.
בסופו של דבר קיבל השופט את התביעה וחייב את הנתבעת להשיב לתובעת 6,125 שקל שהועברו על ידה לקופת הפירוק בתוספת פיצוי על הוצאותיה וכאביה בסך 3,000 שקל.
לא נפסקו הוצאות.
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין.
עו"ד דניאל ספרבי עוסק/ת ב- דיני צרכנות ותיירות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.