השופטת יסכה רוטנברג מבית משפט השלום בתל-אביב קיבלה במלואה את תביעתה של קשישה חרדית בת 93 מרמת גן, והורתה לעמותת "חזון למועד" להחזיר לה תרומה בסך 500,000 שקל שקיבלה ממנה.

התרומה ניתנה ביולי 2014, באמצעות העברה בנקאית מחשבונה של התובעת לחשבון העמותה. התובעת – שתביעתה נוהלה על ידי אחייניתה מתוקף היותה האופטרופא שלה החל מ-2015 – טענה כי נתנה את התרומה כתוצאה משכנועים, הפחדות ולחצים שהפעילו עליה רבנים שונים, ומי שהיתה עורכת דינה באותה עת, אותה הכירה בשיעורים של רבני העמותה.

לטענתה, לחצים אלה, שכללו אמירות על "ציוויים רבניים" ו"אלוקיים", פגמו ברצונה החופשי. 

מנגד, העמותה-הנתבעת טענה כי התובעת תרמה את הכספים בדעה צלולה ובנפש חפצה. לטענת העמותה, האחיינית מנסה להשתלט על רכושה של התובעת, ומכאן תביעתה.

"מסר אלוהי"

כפי שציינה השופטת רוטנברג, לאורך השנים התובעת ואחייניתה שמרו על קשר אמיץ אולם בתחילת שנת 2014 החלו גורמים רבניים להקיף את התובעת ולנתק אותה מבני משפחתה.

בפסק דינה פירטה השופטת כיצד החל מאותה שנה ביצעה התובעת פעולות והעברות של כספים לרבנים וישיבות שונות (כולל עריכת צוואה) בהיקף של מיליוני שקלים שהותירו אותה עם 30,000 שקלים לעצמה, וכל זאת במעורבותה הפעילה של אותה עורכת דין. כך, עד אמצע שנת 2015, אז נכנסו לתמונה גורמי הרווחה.

עובדת סוציאלית שהגיעה אל דירתה של התובעת מצאה אותה חולה, רזה, מוזנחת וחלשה. בשלב זה עדכנו את אחייניתה שהחלה לפעול להחזרת רכושה באמצעות פנייה לגורמים שונים, וכן בקשה לאפוטרופסות ועריכת צוואה חדשה. חלק מהגורמים החזירו את הכספים שכביכול נתרמו על ידי התובעת, אולם עמותת "חזון למועד" סירבה.

לאחר ששקלה את הדברים לעומקם, השופטת הגיעה למסקנה חד משמעית שהתובעת לא גיבשה כוונה רצינית – מה שנקרא בשפה המשפטית "גמירות דעת" – לתת את התרומה. מכאן נקבע כי בין הצדדים לא השתכלל חוזה מתנה.

קביעה זו נבעה כתוצאה מבחינה אובייקטיבית של מכלול הנסיבות. בין היתר, השופטת ציינה כי "התובעת היא אישה קשישה, אין לה ילדים והיא חיה לבדה. מתן תרומות דווקא בעת ניתוקה מכל בני משפחתה, מעלה ספק כבד בדבר גמירות דעתה להעניק את התרומה".

גם מצבה הפיזי והנפשי המדורדר של התובעת היווה אינדיקציה. השופטת הפנתה לתסקירי העובדת הסוציאלית ששוחחה עם התובעת בביתה, והתרשמה שהיא "מבוישת ומפוחדת", ולא מסוגלת לעמוד בלחצים המופעלים עליה בנושאים דתיים על ידי רבנים שהיא מעריצה, הנושאים "מסר אלוהי".

השופטת אף נתנה אמון בעדותה של האחיינית שסיפרה כי התובעת נראתה מבוהלת, וביקשה ממנה להציל אותה מפני אותם גורמים שעשקו אותה.

מעבר לכך השופטת הוסיפה כי "התרומה נשוא ההליך, אינה עומדת לבדה. באותו מועד העבירה התובעת את כל רכושה, לרבות דירת מגוריה כתרומה למוסדות תורניים. קשה להניח שאדם יעביר בחייו את כל כספו ורכושו לאחרים, ויוותר עם סכומי כסף זעומים וללא קורת גג לראשו".

בהמשך קבעה השופטת כי אין כל הוכחות להאשמות השווא של שהעמותה הטיחה באחיינית, מה גם שבצוואה החדשה שנערכה לאחר שהאחיינית נכנסה לתמונה, התובעת מורישה את כל כספה למוסדות תורניים ולא לבני משפחתה.

העמותה חויבה לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 שקל.

שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

עו"ד משה נעים עוסק/ת ב- דיני חוזים 
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה

המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל