ביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב קיבל את התנגדותם של קרובי משפחתה של ניצולת שואה שנפטרה ב-2015, וביטל את צוואתה האחרונה. השופטת תמר סנונית-פורר שוכנעה שהצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, ובמצב שבו המנוחה לא היתה כשירה לערוךצוואה.
המנוחה הלכה לעולמה בהיותה אלמנה בת 95. לא היו לה ילדים. בצוואה מ-1999 היא ציוותה שאם בעלה לא יהיה בחיים, רכושה, הכולל דירה ונכסים נוספים, יחולק בין מספר קרובי משפחה, ובהם שני בנים של בת דודה שלה.
ב-2012 היא עברה לבית אבות והחלה לנתק קשר עם בני משפחתה. לאחר המעבר היא ערכה צוואה נוספת, בה קבעה 30% מרכושה יחולק למתנדב מטעם הקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל שליווה אותה, 50% לקרובת משפחה שלה (נשואה לבן אחותה), והיתר לקרן לרוות נפגעי השואה ולמד"א.
כחודש וחצי לאחר מכן, באוגוסט 2012, היא ערכה צוואה נוספת בה הגדילה את חלקו של המתנדב ל-40% (וכן את חלקם של הקרן ושל מד"א), והקטינה של חלקה של קרובת המשפחה ל-10%.
שני הבנים של בנות דודתה – "המתנגדים" בהליך – ביקשו לפסול את הצוואות מ-2012, ולקיים את הצוואה מ-1999. הם טענו, בין היתר, כי הצוואות ב-2012 נחתמו תוך השפעה בלתי הוגנת של המתנדב ושל קרובת המשפחה, וכן כי המנוחה לא היתה כשירה לערוך צוואה באותה עת.
"המבקשים" בהליך – המתנדב, הקרן, מד"א וקרובת המשפחה – ביקשו לקיים את הצוואה האחרונה מ-2012. בין היתר, הם הפנו לחוות דעת מומחים שלפיהם המנוחה היתה כשירה. המתנדב וקרובת המשפחה אף טענו שלא ידעו על היותם זוכים על פי הצוואה, וגילו זאת רק לאחר שהמנוחה נפטרה.
אל עמדת המבקשים הצטרפה נציגת האפוטרופוס הכללי, בטענה שהיא מייצגת את המטרה הציבורית וההנצחה הקבועה בצוואה מ-2012.
להגן על חלשים
אלא שהשופטת סנונית-פורר שוכנעה כי בשנת 2012 המנוחה אכן לא היתה כשירה לערוך צוואות ולא ידעה להבחין בטיבן, וזאת לנוכח מה שהגדירה כ"ראיות כבדות משקל ממקורות שונים בזמן אמת", ובהן מסמכים רפואיים, בדיקות פסיכיאטר, דוחות עובדים סוציאליים והתכתבויות שונות בזמן אמת.
מהראיות עלה כי המנוחה, שהיתה תשושה מאד פיזית ונפשית, סבלה ממחשבות שווא שלפיהן בני משפחה ועורך דינה גונבים ממנה כספים, ראתה צל הרים כהרים, ולא היתה יכולה לשקול באופן "נקי" שיקולים נדרשים לצורך עריכת צוואה, ואף לא היתה ערה להיקף רכושה.
בנוסף, השופטת קיבלה את עמדת המתנגדים בדבר השפעה בלתי הוגנת. לאחר סקירה נרחבת של הראיות, השופטת שוכנעה שגם קרובת המשפחה וגם המתנדב, שהפך להיות "מרכז עולמה" מבחינה חברתית, ידעו שהם עתידים להיכלל בצוואה, ואם לא נילצו את המנוחה מתוך כוונת זדון, הם לכל הפחות "עצמו עת עיניהם" אל מול מצבה המורכב והיותה בודדה מאד.
בנסיבות אלה, השופטת שוכנעה כי למנוחה לא היה "רצון חופשי" בזמן שבה ערכה את הצוואה.
כיוון שבמהלך ההליך הוכח כי למנוחה היתה צוואה גם מ-2007 (במסגרתה הורישה את מרבית רכושה למתנגדים), נקבע כי היא הצוואה שתקוים, ולא צוואתה מ-1999.
בנוגע להתערבות האפוטרופוס הכללי, השופטת העירה כי "לא ברור מדוע טעמים של שמירה על גופים ציבוריים צריכים לגבור דווקא על אינטרס ראשון במעלה של הגנה על החלשים בחברה – דוגמת המנוחה".
ב"כ המבקשים: עו"ד גיל קלר
ב"כ המתנגדים: עו"ד אליעזר יפה
ב"כ המתערב: עו"ד מורן יונגר
עו"ד מאיה הרצברג אלון עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
תגובת הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל: "הקרן מסייעת בהפגת בדידותם של ניצולי השואה בעזרתם של 2,500 מתנדבים קבועים ו,2000 מתנדבים נוספים מדי שנה לסיוע נקודתי".
"הודעה בדבר צוואתה של המנוחה ניצולת השואה התקבלה מבית המשפט בקרן רק לאחר פטירתה. חשוב לנו להבהיר כי לקרן אין ולא היה כל קשר לעריכת הצוואה ולהשתלשלות העניינים ויתרה מכך, אנו רואים בחומרה את הפרשה ומצרים על מה שאירע".
"בעקבות המקרה, הקרן חידדה את הנהלים מול אלפי המתנדבים וחזרה והבהירה שחל איסור חמור על קבלת מתנות מניצולי השואה אצלם הם מתנדבים, לרבות איזכורם בצוואות".
"אנו נמשיך לפעול בכל האמצעים למען רווחתם של ניצולי השואה בישראל" .
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל