"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה," ציטוט זה, שהוא המשפט הפותח של אנה קארנינה ללב טולסטוי, נפתח גם פסק דינה שלהשופטת איריס אילוטוביץ'-סגל מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.
פסק הדין עסק, כפי שהשופטת הגדירה זאת, במקרה קשה ביותר, לא מהבחינה המשפטית או האינטלקטואלית, אלא בשל האנושיות והכאב שהם מנת חלקם של שני הצדדים לסכסכוך.
מדובר באב לבן שנפטר מצד אחד (התובע), ובת זוגו של הבן המנוח מצד שני (הנתבעת). "חייהם של הנתבעת והמנוח היו מורכבים ולא פשוטים, אשר כללו בין היתר, שימוש נרחב בסמים ועיסוק בזנות", כתבה השופטת.
"קורע לב", כך תיארה השופטת את סיפור חייה של הנתבעת, שהיא והמנוח היו כמו "שני ניצולים" מספינות שטבעו, עד שמצאו נחמה ואהבה זו בזרועות זה.
הנתבעת והבן-המנוח התגוררו בדירה השייכת לאב. תחילה הם עשו זאת באמצעות חוזה שכירות שחתמו עם האב בשנת 2013 למשך שנה אחת. לאחר שב-2014 החוזה הסתיים, השניים המשיכו להתגורר בדירה. בשלהי 2017 הבן נפטר בנסיבות לא צפויות. הנתבעת המשיכה להתגורר בדירה, מבלי לשלם שכירות, וסירבה לבקשת האב להתפנות ממנה.
בעקבות זאת הוא הגיש את תביעתו לפינויה מהדירה. טענתו המרכזית היתה כי בהיותו הבעלים של הדירה, זכותו לדרוש את פנויה בכל עת. עוד הוא טען כי סירובה של הנתבעת מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות, שתוקפו פג מזמן, מה גם שהיא מעולם לא שילמה שכירות או אפילו לא את החשבונות.
מנגד, הנתבעת טענה בין היתר כי זכותה להתגורר בדירה מתוקף היותה ידועה בציבור של המנוח, שלטענתה התכוון לשתף אותה בזכויותיו בדירה (מה שנקרא "כוונת שיתוף").
בנוסף לכך, היא הפנתה למסמך, המהווה לשיטתה "צוואה", שעליו חתם האב-התובע כשבנו עוד היה בחיים, ולפיו הוא מוריש לבנו את הדירה.
רשאי לחזור בו
השופטת אילוטוביץ'-סגל הבהירה כי מבלי להתעלם מנסיבות חייה הקשות והאובדן הטרי של בן זוגה, הרי שהיא לא הציגה כל טענה המצדיקה את דחיית התביעה.
מעל הכל, הנתבעת לא סתרה את העובדה שהתובע הוא הבעלים הרשום בטאבו. לגבי אותו מסמך, וכן ביחס להיותה ידועה בציבור של המנוח, השופטת הבהירה כי לנתבעת לא יכולות להיות כל זכויות בדירה, שכן הדירה לא היתה בבעלות המנוח, אלא היא עדיין שייכת לתובע.
מכל מקום, השופטת אף קבעה כי הנבתעת לא הוכיחה "כוונת שיתוף" ספציפית בדירה, שלמנוח כאמור גם לא היו בה זכויות כלשהן.
"זכות הבעלות מעולם לא הועברה למנוח, וכי אין במסמך הנטען להיות צוואה כדי להועיל כל עוד התובע עדיין חי, וזכותו של התובע לשנותה", הוסיפה.
בהמשך הוסיפה השופטת כי הנתבעת לא הוכיחה שהמנוח נתן לה "רשות בלתי הדירה" להתגורר בדירה. בהקשר זה השופטת האמינה לדברי התובע, שסיפר כי הוא פעל מתוך רצון לעזור לבנו ולכן נתן גם לנתבעת רשות לגור בדירה, אך כיום הוא רשאי לחזור בו.
יש לציין כי בתום הדיון התובע הסכים לאפשר לנתבעת להישאר בדירה 12 חודשים נוספים. בהתאם לכך השופטת קבעה את פינוי הדירה ליולי 2020.
לקריאת פסק הדין בתמ"ש 59247-01-18שמות ב"כ לא צוינו בפסק הדין
עו"ד רועי ויסמן עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל