בפסק דין שפורסם לאחרונה השופטת סגלית אופק קיבלה תביעה שהגישה אם נגד אשתו של בנה המנוח וילדיו (נכדיה). האם תבעה להצהיר שהיא זכאית לחצי מהזכויות בדירה בפתח תקווה שהייתה רשומה על שם בנה. השופטת קיבלה את טענתה כי בינה לבין בנה נכרת הסכם בעל פה לרכישת הזכויות, וכי היא העבירה לו כ-400,000 שקל. טענת האלמנה כי מדובר היה בסיוע שגרתי בין קרובי משפחה נדחתה.
בפברואר 2014 הלך לעולמו אזרח ישראלי בגרמניה, והותיר אלמנה ושני ילדים קטינים.
ב-1999 ועוד בטרם נישואיו רכש האיש דירה בפתח תקווה תמורת 104,000 דולר (435,448 שקל). התמורה שולמה מהונו העצמי ומהלוואת משכנתה בסכום של 323,000 שקל.
בתביעה שהגישה אמו של המנוח היא דרשה להצהיר שחצי מהזכויות בדירה הם שלה. לדבריה, ביוני 2011 נכרת חוזה בינה לבין בנה, לרכישת חצי מזכויות הבעלות בדירה וקבלת מלוא שכר הדירה לידיה. עסקה זו גובשה בשיחות טלפוניות וחילופי מיילים.
היא הסבירה כי כשביקשה להסדיר את הזכויות בדירה באופן רשמי הסתבר לה שקיימת הערת אזהרה ויש צורך להסדיר חוב מסוים מול מס הכנסה. בעקבות כך, פנה אליה המנוח והסביר שחלוקת הזכויות בדירה, מחצית מהזכויות בדירה לכל אחד, צריך שתבוצע בהליך של מכירה שהוא יקר וסבוך, ולכן הציע המנוח שהם יחתמו על מסמך בנוכחות עו"ד מבלי שיבוצע שינוי במרשם המקרקעין.
לפני פטירתו ביקש המנוח להסדיר את העברת הזכויות בפגישה אצל נוטריון גרמני, אך מחלתו הכריעה אותו בטרם הספיק לעשות כן.
האלמנה והילדים טענו מנגד כי כיורשי המנוח הם הבעלים החוקיים של הדירה והיחידים שהיו רשאים להשכיר אותה החל מיום פטירתו של המנוח. לגרסתם, כספים שהעבירה האם למנוח הוענקו כמתנה ועל מנת לסייע לו ולמשפחתו.
דרישת כתב מרוככת
השופטת סגלית אופק מבית המשפט למשפחה בתל אביב הבהירה כי לפי חוק המקרקעין עיסקה במקרקעין צריכה להיעשות בכתב ומדובר לפי הפסיקה בדרישה מהותית. ואולם במרוצת השנים התפתחה הלכה שלפיה במקרים חריגים אשר בנסיבות האופפות אותם עולה ״זעקת ההגינות״ ניתן להכיר בתוקפה של עסקה במקרקעין גם בהעדר מסמך בכתב.
לאחר שבחנה את מכלול הראיות הגיעה השופטת למסקנה כי האם הצליחה להציב תשתית ראייתית המלמדת כי ביוני 2011 נכרת חוזה מכר בינה לבין בנה המנוח.
השופטת קיבלה את הסברי האם כי באותה תקופה קיבלה 485,000 שקל עבור מכירת דירה שקיבלה בירושה מאמה והיא ביקשה להשקיע כספים אלה ברכישת דירה. לאחר שהתייעצה עם בנה, הוא הציע לה לרכוש חצי מדירתו כך שיוכל לכסות את יתרת הלוואת המשכנתה והכספים שיוותרו ישמשו אותו לרכישת בית בגרמניה. הצעה זו מפורטת בהודעת דוא״ל ששלח הבן לאמו באותו חודש.
עוד הוכח כי בהתאם להסכמות הפקידה האם בחשבונו של המנוח סך מצטבר של 397,500 שקל. השופטת דחתה את טענת האלמנה כי מדובר במתנה וכתבה כי מדובר בסכומים נכבדים, המהווים את עיקר התמורה שקיבלה האם ממכירת דירת אמה. כמו כן, בחקירתה אישרה האלמנה כי האם אף פעם לא נתנה במתנה כספים לבני הזוג, אפילו לא מתנת חתונה.
בסיכומו של דבר קבעה השופטת כי האם זכאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות בדירה. האלמנה והילדים חויבו לשלם לאם הוצאות בסך 35,000 שקל.
ב״כ האלמנה והילדים: עו״ד ס. קולר
ב״כ האם: עו״ד צ. זיסמן
עו"ד יחזקאל חרלף עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.