בתביעה שהוגשה לפני כ-7 שנים נדרש בימ"ש השלום בקריות להכריע מי מבין שתי המבטחות שביטחו רכבים שהיו מעורבים בתאונה – "אליהו" או "הכשרת הישוב" - תפצה את התובע בגין הנזק הנפשי שנגרם לו בעקבותיה. השופטת פנינה לוקיץ' פסקה באחרונה, כי "הכשרת הישוב", שביטחה את רכבו של התובע, היא זו שתפצה אותו על הנזק.
התאונה אירעה לפני כ-10 שנים בשעת לילה מאוחרת. התובע, צעיר כבן 25, שנסע בכביש 4 מכיוון עכו לקריות, פגע בהולך רגל שחצה את הכביש בחשיכה, וכשהיה בדרכו להגיש סיוע לנפגע – שהיה שרוע על הכביש – רכב שחלף במקום דרס את הנפגע למוות, לנגד עיני התובע.
התובע לא נפגע פיזית בתאונה, אולם לטענתו בתביעה, נגרמה לו טראומה שהותירה בו נכות נפשית קלה (5% לפי מומחה בית המשפט), אשר שתי המבטחות יחד חייבות לפצות אותו בגינה.
מנגד, טענה "הכשרת הישוב" (מבטחת הרכב של התובע) כי יש לחלק את האירוע לשתי תאונות נפרדות: האחת פגיעת הולך הרגל מרכבו של התובע והשנייה דריסתו על ידי הנהג השני. לטענתה, הנזק שנגרם לתובע הוא תוצאה של הצפייה במחזה הקשה של הדריסה.
במועד זה, לטענתה, הוא נחשב ל"הולך רגל" שחש להגיש סיוע לנפגע, ומשכך מי שצריך לפצות אותו היא "אליהו" – מבטחת הרכב הדורס.
"אליהו" טענה לעומת זאת, כי לא ניתן לנתק בין שני האירועים שהתרחשו בצמוד וכי יש לראות בתובע כמי שעשה "שימוש" ברכבו במהלך כל התאונה, וכפועל יוצא מכך לחייב את "הכשרת הישוב" לשאת במלוא הנזק.
לחילופין היא טענה, כי גם אם ניתן לראות בדורס השני כגורם לפגיעה בתובע, הרי שמאחר שהתובע אינו אלא ניזוק משני – שרק צפה בתאונה אך לא נפגע ישירות – הרי שיש לפעול לפי "הלכת אלסוחה" שקבעה כי ניזוק משני שאינו קרוב משפחתו של הנפגע, יפוצה רק על נזק נפשי "ממשי" ולא על נזק נפשי קל כפי שארע במקרה זה.
ואכן, השופטת לוקיץ' הגיעה למסקנה כי מכלול אירועי התאונה הם שגרמו לנכות הנפשית של התובע, ולא ניתן להפריד בין גורמי הלחץ השונים ומקורם. עם זאת, היא לא מצאה לנכון לחייב את שתי חברות הביטוח ולטעמה רק "הכשרת היישוב" צריכה לשאת בפיצוי.
נזק ישיר
השופטת קבעה בשלב הראשון כי אין ספק בדבר אחריות "הכשרת הישוב" לנזק כמי שביטחה את רכבו של התובע. זאת, לאור העובדה שהמומחה קבע באופן חד-משמעי כי אחד הגורמים לנזק הנפשי שלו הוא עצם הפגיעה בהולך הרגל.
בשלב השני, השופטת עברה לבחון את אחריותה של "אליהו", ובמסגרת זו קבעה כי לא הוכח שהרכב הדורס (ש"אליהו" ביטחה) גרם לפגיעה נפשית ישירה בתובע. כלומר, ייתכן שהתובע נפגע מחוויית הצפייה בדריסה אך הוא לא נפגע נפשית ישירות מהדריסה עצמה. במקרה כזה, לשיטתה, לא ניתן לחייב את חברת הביטוח של הרכב הדורס.
לגבי הנזק – השופטת פסקה לתובע פיצוי בסך כ-75,000 שקל המורכב מהפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הוצאות טיפולים רפואיים ונזק לא ממוני.
לא נפסקו הוצאות משפט כיון שלגישת השופטת "שאלת החבות הייתה שנויה במחלוקת כנה".
שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בגזר הדין
עו"ד אליסה אורנים עוסק/ת בדיני ביטוח
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.