בית הדין הרבני הגדול דחה באחרונה את ערעורו של גבר גרוש, באשר לאופן שבו הוא וגרושתו יחלקו את הכסף שיקבלו ממכירת דירתם המשותפת. בכך אישר בית הדין את פסיקת בית הדין האזורי בפתח-תקווה, ולפיה כספי מכירת הדירה יחולקו בין השניים באופן שווה בהתאם להיותה רשומה במרשם המקרקעין על שם שניהם, ולא על פי מידת ההשקעה של כל צד ברכישתה.
השניים התגרשו לאחר כ-13 שנות נישואין שבמהלכן נולדו להם 3 ילדים. המחלוקת הנוכחית נגעה כאמור לדירה שהם רכשו יחד בעזרת משפחותיהם, ואשר נרשמה על שמם בחלקים שווים, אף שלטענת האיש משפחתו מימנה כ-60% ממחירה.
האיש (המערער בהליך) טען כי הנישואין היו בגדר "מקח טעות" שכן רק בשלב מאוחר יותר גילה שהאישה היתה מטופלת עוד לפני הנישואין בתרופות פסיכיאטריות, ואילו משפחתו הייתה יודעת על כך היא לא היתה משקיעה בדירה.
בכל הקשור לרישום הדירה הוא טען כי בני משפחתו לא התכוונו לתת "מתנה", וכי בכל מקרה על פי המנהג הרווח לאחרונה בחוגים החרדיים שאליהם משתייכים הצדדים, נהוג לחלוק בנכסים על פי ההשקעה בהם ולא על פי הרישום.
מנגד, האישה (המשיבה בהליך) טענה כי לא סבלה משום מחלת נפש אלא מהתקפי חרדה שהצריכו טיפול תרופתי שאינו "פסיכיאטרי", ולכן אין כאן "מומים" – שלפי ההלכה יכולים להצדיק טענת מקח טעות והחזרת הגלגל לאחור.
בנוסף היא טענה כי הרישום מהווה קניין הן על פי חוק והן על פי דין תורה. לפיכך היא טענה שעל הצדדים חל חוק יחסי ממון, ושגם בתי הדין הרבניים נוהגים לחלק על פי הרישום.
מנסה להטעות
בפסק דין ארוך ומעמיק, דייני בית הדין הגדול – הרב יצחק אלמליח, הרב מיכאל עמוס והרב מימון נהרי – דחו כאמור את טענות המערער.
בכל הקשור ל"מקח טעות" הדיינים ציינו כי "מועמדים לשידוך ובני משפחותיהם מציגים זה לזה בדרך כלל רק את מעלותיהם ונוטים שלא לספר על מגרעותיהם". במקרה זה הדיינים שוכנעו כי מדובר על "מומים קטנים" שלא פגעו בתפקוד של המשיבה, מה גם שכל הרופאים שבדקו אותה סברו שהיא בריאה מבחינה פסיכיאטרית. לכן נקבע שאין לקבל טענה זו ולהחזיר את הגלגל לאחור או להחזיר את "סכום המתנה".
בתוך כך הדיינים מתחו ביקורת על המערער, שטען כי גרושתו סובלת משלל בעיות רפואיות בהתאם לתרופות שלקחה, וציינו כי מדובר בניסיון להטעות את בית הדין. "משל למה הדבר דומה? אקמול מקל על מגוון רחב של מכאובים, וכי מי שנוטל אקמול סובל מכולם?" כתבו.
בנוגע לרישום לעומת ההשקעה, הדיינים הבהירו כי הפסיקה המקובלת בבתי הדין היא שיש לחלוק בנכס על פי רישומו, ומנהג זה לא השתנה.
הדיינים הוסיפו כי הרישום מהווה "מתנה גמורה" והזכירו כי גם לפי חוקי המדינה, ככלל, הרישום מהווה ראייה חותכת לבעלות והוא הקובע.
פסק הדין נחתם בקריאה לצדדים: "הצדדים שניהם עוד אנשים צעירים שעתידם לפניהם וטוב יעשו אם ישקיעו אונם והונם בבניין עתידם ועתיד ילדיהם, שלכל הדעות לא בהם האשם ולא הם הנושאים האחריות להטעיה כזו או אחרת ושכבר נפגעו דיים ללא ספק...."
ב"כ המערער: עו"ד אברהם אינדורסקי
ב"כ המשיבה: עו"ד יעקב מלמן
עו"ד רועי חלפון עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל