בית המשפט לענייני משפחה בירושלים דחה לאחרונה תביעה שהגיש אב נגד בתו להכריז עליו כבעלים של דירה וחנות שהעביר על שמה. השופט פליקס גורודצקי קבע שהתובע לא הוכיח פגם כלשהו בהעברת הנכסים אל הבת, וכי זו נעשתה מרצונו החופשי. הוא דחה את התביעה והשית עליו הוצאות גבוהות.
הדירה הוענקה לנתבעת במתנה על פי הסכם בין הצדדים משנת 2014. כשנה לאחר מכן ערכו התובע ואשתו (שבינתיים הלכה לעולמה) צוואה, במסגרתה צוינה גם המתנה לנתבעת. בצוואה נוספת משנת 2018 הם חזרו והצהירו שהדירה שייכת לנתבעת בלבד. סביב אותה שנה חתם התובע על מסמכים שמעבירים אל הנתבעת גם את הבעלות בחנות.
לפני כשנתיים הוגשה לבית המשפט התביעה, במסגרתה טען האב כי הנכסים – שבינתיים נרשמו על שם בתו בטאבו – הוענקו לה באופן פסול. בנוגע לדירה הוא טען שחתם על מסמכי העברת הבעלות בלית ברירה לאחר שאשתו הפעילה עליו לחץ. לדבריו הוא ואשתו היו באותה תקופה במצב נפשי ובריאותי גרוע, והנתבעת ניצלה זאת לטובתה.
ביחס לחנות טען התובע כי הוא חשב שהנתבעת מחתימה אותו על מסמכים שרק מייפים את כוחה לפעול בשמו. לדבריו, חתם עליהם "בעיניים עצומות" ורק בדיעבד התברר לו שהוא בעצם העביר אליה את החנות ששווה 5 מיליון שקל.
הנתבעת לעומת זאת טענה שהנכסים ניתנו לה במתנה מתוך רצון חופשי של הוריה. לטענתה, לא רק שלא הופעל עליהם לחץ כלשהו, אלא הם אף הסכימו להצעתה שההכנסות מהשכרת הדירה ישולמו להם כל חייהם וכך קורה בפועל.
רק דיכאון
השופט גורודצקי דחה את טענות האב, אחת לאחת.
ביחס לטענת אי הכשירות נימק השופט שמהעדויות שנשמעו עולה תמונה אחרת. כך, עורך הדין שטיפל בעסקת המתנה על הדירה, עורך דין נוסף של התובע ואף החתן שלו העידו כולם שמאז ומתמיד התובע היה צלול.
השופט הסביר שמחומר הראיות עולה לכל היותר שהתובע היה בדיכאון. ואולם דיכאון לכשעצמו, כך הסביר, לא בהכרח שולל את כושר השיפוט של האדם. לפיכך נקבע שהדירה ניתנה לנתבעת במתנה בזמן שהתובע היה כשיר.
ביחס לטענת הפעלת הלחץ דייק השופט מטענות התובע כי מי שנטען שהפעילה עליו לחץ הייתה אשתו, ולא הנתבעת. כמו כן עלה מעדות התובע שהוא נתן דירה אחרת בבעלותו לבנותיו האחרות, מה שמסביר את מתן הדירה שבמחלוקת לנתבעת. גם ההסדר לפיו השכירות מהנכסים הולכת אליו מלמדת לדברי השופט על רצון חופשי.
השופט ציין שהנתבעת אמנם יזמה את עריכת הצוואה מ-2018, אך היא רק תיאמה בין עורך הדין להוריה וזה לא נחשב מעורבות פסולה. בתוך כך הוא קבע שההורים ישבו אצל עורך הדין כשעה וחצי, מה שמנתק את הקשר בין היוזמה של הנתבעת ומחזק את המסקנה לגבי רצון חופשי של התובע בביצוע העסקה.
ביחס לחנות ציין השופט שבהליך אחר התובע הודה כי ידע שהבעלות עליה הועברה לנתבעת. השופט נימק שמדובר בטענה הפוכה לטענתו כאן, ולכן הגרסה ביחס לחנות – כמו גם התביעה בנוגע אליה – נדחתה מכוח השתק.
השופט ציין לסיום שהוא ער לטענות התובע בדבר קללות וגידופים שקיבל מבתו, אך נימק שאין בכוחה של התנהגות מחפירה ככל שתהא להביא לביטול מתנה שהושלמה.
לפיכך הוא דחה את התביעה וחייב את האבא ב-40,000 שקל הוצאות.
ב"כ התובע: עו"ד יאיר רביבו
ב"כ הנתבעת: עו"ד מיה וייס
עו"ד אורי דון יחייא עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.