צוואתה האחרונה של קשישה ערירית שהלכה לעולמה ב-2015 הורתה להעביר את כספים שנותרו בחשבונות הבנק שלה לילדיהם של אחותה המנוחה אך לא נכתב בה דבר לגבי דירת המגורים שלה.
בעקבות זאת פרץ סכסוך מר בין גיסתה (אשתו של אחיה המנוח) וילדיה לבין אחיינים נוספים שלה – שהסתיים בניצחונם ובקביעת בית המשפט למשפחה בחיפה כי הצוואה האחרונה תקפה וכוללת גם את הדירה.
למנוחה, שהייתה רווקה ללא צאצאים, היו אח ואחות שהלכו לעולמם לפניה. לאחר שאחייניה מצד אחותה ובני משפחה נוספים ביקשו לקיים את צוואתה האחרונה שנערכה זמן קצר לאחר מותה, הועבר התיק לבית המשפט עקב התנגדות גיסתה (אשת אחיה).
הסכסוך התמקד בדירה שבה גרה המנוחה והייתה רשומה על שמה ועל שם אחיה בחלקים שווים. הוראה בנוגע לדירה זו לא אוזכרה באופן פרטני בצוואה, להבדיל למשל מכספים שאותם הורישה לאחיינים.
הגיסה-הנתבעת, שיוצגה על ידי עוה"ד נאוה פרס, טענה בין היתר כי הדירה לא נכללה בצוואה משום שהמנוחה חשבה שוויתרה על זכויותיה בדירה כבר ב-2002, כאשר הסתלקה לטובתה מעזבונו של אחיה. על כן היא ביקשה בהתנגדותה להוסיף לצוואה הוראה שלפיה היא מורישה לה את זכויותיה בדירה.
הגיסה טענה כי אלמלא הטעות, כלומר אילו המנוחה הייתה יודעת שיש לה זכויות בדירה, הרי שהיא הייתה מעבירה לה את הזכויות בדירה במסגרת צוואתה. בתוך כך הנתבעת הפנתה לצוואה קודמת מ-2001 – שנערכה טרם פטירתו של אחיה – בה כתבה המנוחה כי הזכויות בדירה יעברו לאחיה ולמשפחתו.
מן הצד השני, שלושה מאחייניה של המנוחה טענו באמצעות עוה"ד ליאורה אוחנה, כי הדירה נרכשה מכספי המנוחה, והם אפילו לא ידעו שחצי ממנה נרשם על שם אחיה.
כמו כן נטען כי ב-2001 אחיה של המנוחה היה מאד חולה וימיו היו ספורים, וצוואתה הקודמת נערכה תחת לחץ בלתי הוגן מצד בני משפחתו. בעניין זה אף הודגש כי בצוואתה הנוכחית – האחרונה וזו המבטאת את רצונה באופן ברור – המנוחה לא הורישה דבר לנתבעת או למשפחתה.
מכאן, שהמנוחה לא טעתה כלל, ואין להסיק שהפירוט הפוזיטיבי לגבי הכספים וחשבונות הבנק בצוואה מעיד על כך שהיעדר הפירוט לעניין הדירה משמעותו שהצוואה לא חלה עליה.
לכבד את ההיגיון
השופטת הילה גורביץ-שינפלד קבעה כי הנתבעת לא הצליחה להוכיח שצוואת המנוחה לא משקפת את רצונה בזמן עריכתה.
השופטת השתכנעה כי "העדויות הצביעו על מנוחה פעילה, צלולה, דעתנית המעורה ברכושה ובנדרש לעשות כדי לחלקו", כתבה השופטת.
בתוך כך השופטת אף ציינה כי "עדויות הצביעו על כך שהצוואה משנת 2001, בה העבירה המנוחה את זכויותיה בדירה לד' ז"ל או ליורשיו, לא שיקפה לכאורה את רצון המנוחה".
על כך השופטת הוסיפה את העובדה שהנתבעת בחרה שלא לזמן את אחת העדות לצוואה, שיכלה אולי לתרום לבירור השאלה מה נאמר בנוגע לדירה. השופטת הזכירה שהכלל הוא כי מזימון עד שיכול לתרום לגילוי האמת פועלת לחובתו של הנמנע.
בנוסף, השופטת התייחסה לכך שמאז שאחי המנוחה מת, הנתבעת וילדיה לא תמכו במנוחה, כאשר גם הנתבעת עצמה אישרה בבית המשפט כי לפי "ההיגיון" של המנוחה, מי שעזר לה מגיע לו ומי שלא עזר לה, לא מגיע לו לרשת את רכושה.
ב"כ תובעים 1,3,4: עו"ד ליאורה אוחנה
ב"כ הנתבעים: עו"ד נאוה פרס
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל