שי (כל השמות בכתבה בדויים) הגיע להתייעצות וסיפר שהיה אצלי ביעוץ לפני מספר שנים בעקבות משבר חמור ביחסים, אבל הפעם זה סופי. הם מתגרשים. וכן, גם הפעם הוא לא היה מתגרש אם זה היה תלוי בו, למרות שהזוגיות מתה מזמן, אין יחסי אישות, אין אהבה, אין כלום חוץ מניהול דירה משותפת ושני ילדים קטנים. עסק.

מה מביא אנשים לדחות את הקץ, לחיות חיי אומללות, לוותר על אהבה, זוגיות ואושר ולהנציח זוגיות אומללה שנותרה על הנייר בלבד?

שי הסביר לי אז, וגם היום, שהוא מוכן לוותר על האושר הפרטי שלו לטובת האושר של ילדיו. הוא חושש שאם הם יתגרשו, ילדיו יפגעו כי הם צעירים מידיי, ובמקרה של פירוק הבית, כל תשומת הלב תופנה לאח הצעיר שנולד נכה, והשניים האחרים יפלו בין הכיסאות. לדעתו, כשכולם חיים יחד באותו בית ולא מזעזעים לאף אחד את העולם – הייאוש והקושי נעשים יותר נוחים.  

גם רונית מגיעה להתייעצות כל מספר שנים. היא חיה חיים נוחים בכלוב זהב בשכונת יוקרה, נטולת דאגות פרנסה וחוששת לאבד את הביטחון הכלכלי. היא גם חוששת שאם היא תגיד לו שהיא רוצה להתגרש, הוא ידאג להבריח את הרכוש המשותף והיא תישאר בלי כלום. ובנוסף, אין לה כסף לממן את ההליך המשפטי הארוך והיקר.

אמרתי לרונית וגם לשי, שכאשר בן הזוג מחליט עבורך, או כשאתה מגיע להחלטה להתגרש לאחר התלבטות של שנים, זה לא תמיד מגיע בזמן הנכון.

במקרה של רונית היא כבר חגגה 65 שנה והתחלות חדשות כבר לא יהיו פשוטות לה בגילה והפחידו אותה עוד יותר. במקרה של שי, כשהוא קיבל את ההחלטה, הילדים כבר היו הרבה יותר בוגרים. לעיתים, כשבוחרים להמתין "עד שהילדים יגדלו", הם כבר לא תינוקות או ילדים צעירים שאחרי המשבר והשבר משלימים עם המציאות ומקבלים את בן/ת הזוג החדש/ת של ההורה. לעתים הם כבר בני נוער בגיל ההתבגרות ואף ילדים בוגרים, בצבא או אחרי צבא. כאלה שיש להם דעות משלהם, לטוב ולרע, כאלה שלא סולחים להורה שעזב או להורה שנעזב ומקרי הניכור ההורי או סרבנות הקשר נעשים שכיחים יותר בגילאים אלה.

לא מוכנים לדרוך בביתו

כך היה למשל במקרה של ברק, שהחליט לעזוב את אשתו לטובת אחרת. הוא לא זוכה לחגוג עם ילדיו שום חג כי הם לא מוכנים לפגוש את האישה החדשה שפירקה להם, לדעתם, את המשפחה. הוא גם לא זוכה לארח את נכדיו בבית שלו, בו הוא מתגורר עם אשתו החדשה כי ילדיו לא מוכנים לדרוך בביתו.

לגדי שעזב את אשת נעוריו לטובת אישה אחרת, הודיעו שתי בנותיו החיילות שלא יטרח להתקשר.

המחשבה להמתין עם הגירושין "עד שהילדים יגדלו" כדי להקל עליהם, לא בהכרח נכונה ובמקרים רבים מתגלית כטעות של ממש. 

מהן ההשלכות?

כשהחיים בבית הופכים להיות כמו ניהול עסק או כמו שותפות לדירה, גם המערכת הכלכלית משתנה שכן כל אחד מתחיל לדאוג לעצמו. החשבונות בדרך כלל מופרדים וכל אחד דואג לתשלומים אחרים של התא המשפחתי. אם הסכסוך יגיע לבית המשפט, עשוי להתחיל מאבק על מה שנקרא "מועד הקרע" – כלומר מה המועד הקובע לסיום חיי השותפות כזוג נשוי.

עו
עו"ד אורלי מנע-שני | צילום: סיגל איילנד שילמן

המשך חיים משותפים תחת קורת גג אחת והשלמה עם המצב הקיים עשויים להביא לכך שמועד הקרע יידחה למועד הפרידה בפועל או למועד הפנייה לבית המשפט. במקרה כזה, כל הזכויות שנצברו לזכות שני בני הזוג תהיינה משותפות, למרות שבמבחן המציאות לא התקימה בכלל זוגיות.

גם דמי מזונות עשויים להיפסק בהתאם למצב האחרון ששרר בבית, גם אם הוא לא תואם את המצב שהיה קיים לפני פרוץ המשבר.

״שלום בית לחילופין גירושין״

פתרון אפשרי הוא חתימה על הסכם "שלום בית לחילופין גירושין". במסגרת הסכם כזה שמים בני הזוג את המשבר על השולחן, מחליטים להמשיך לחיות יחד ולטפל בו (או לא), וקובעים מה יקרה אם מישהו מהצדדים יחליט שהוא מעוניין להיפרד ולהתגרש.

בהסכם קובעים מראש את המשמורת, הסדרי השהות, המזונות וחלוקת הרכוש, וממשיכים לחיות יחד בלי הלחץ של "מרוץ הסמכויות", מי יקדים את מי, ומי ויגיש תביעה ראשון, וכך למעשה מסיימים את הסכסוך לפני שהתחיל.

להישאר חברים

אחת המסקנות של המחקר הארוך ביותר שנעשה עד כה בנושא "אושר", היא שאדם שבחר להתגרש במקום להישאר נשוי באומללות יהיה אדם מאושר יותר בחייו וכך גם ילדיו, שסובלים לא פחות מהחיים בבית שבו שני הורים חיים יחד רק "בשבילם".

אם ברור לכם שצריך להתגרש ולא ניתן לשקם את הקשר – חבל להמתין עד שהילדים יגדלו וחבל שמישהו אחר יחליט בשבילכם מתי זה יקרה. הנכון יותר הוא להיות אמיצים, לבחור לבד, לשתף את הצד השני ולעשות את זה הכי יפה שאפשר כדי להישאר חברים – לטובת הילדים שלכם ולטובתכם.  הפגיעה במקרה זה תהיה הכי קטנה לכולם. 

עו״ד ומגשרת אורלי מנע-שני עוסקת בדיני משפחה

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל