השופטת מירה רום פלאי קיבלה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד בת זוגו לשעבר של בנה ונגד חברה שהקימו השניים. האם סיפרה שלפני כ-5 שנים העבירה 900,000 שקל לחברה, לאחר שבני הזוג הבטיחו לה משרד ושכר דירה חודשי. היא ציינה שלא קיבלה את התמורה שהובטחה והכסף נותר בחברה. בת הזוג טענה שלחברה יש אישיות משפטית נפרדת כך שהיא אינה אחראית להחזיר את הכסף, אך עמדתה נדחתה.
התובעת היא אמו של בן זוגה לשעבר של הנתבעת. לבני הזוג, שכיום מנהלים ביניהם הליכים משפטיים, יש חברה משותפת והם בעלי המניות בה בחלקים שווים.
ב-2018 נחתם הסכם בין האם, בנה והחברה על פיו סכום שתעביר האם ישמש לרכישת זכויות במשרד והאם תקבל דמי שכירות של 3,600 שקל בחודש. למחרת נחתם הסכם הלוואה עליו חתומים האם והבן, לפיו הסכום אמור לשמש כהלוואה לחברה.
בסמוך לאחר מכן האם העבירה לחברה 900,000 שקל. אף שלבסוף המשרד לא נרכש ודמי השכירות לא הועברו לאם, עד היום הכספים מוחזקים בחברה.
הבן אמנם הודיע שהוא מסכים להשיב לאמו את מלוא הסכום בתוספת ריבית והצמדה מתוך כספי החברה, אך בת הזג לשעבר התנגדה.
בתביעה שהגישה נגד החברה ובת הזוג היא טענה כי הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן כלפיה, ובכלל זה את הסכם המכר שקבע כי היא תקבל משרד מהחברה וישולמו לה דמי שכירות חודשיים. זאת, אף ששילמה לחברה את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם המכר, במסגרת הסכם ההלוואה עם בנה, בעל המניות בחברה.
היא הדגישה כי חסכה את הסכום לצורך רכישת דירת מגורים לעצמה, אך עקב הסכסוך בין בני הזוג היא לא קיבלה את כספה בחזרה וגם לא את דמי השכירות שהובטחו לה.
בת הזוג טענה כי האם נתנה לבנה הלוואה בתוך המשפחה, לשם גיוס חלקו בהון העצמי שהיה דרוש להקמת החברה. היא הכחישה שהובטח לתובעת משרד בתמורה להלוואה, וציינה שהסכם המכר מבוטל וחסר תוקף לנוכח הסכם ההלוואה, המאוחר יותר.
עוד טענה בת הזוג כי אין בינה לבין התובעת כל יריבות שכן החברה היא זו שחתומה על ההסכם.
מטה לחמה
השופטת מירה רום פלאי מבית המשפט למשפחה בראשון לציון ציינה שהנתבעת, עורכת דין במקצועה, הודתה בתחילת ההליך בחוב שלה כלפי התובעת, ואף הציעה להשיב לה את מלוא הסכום שהעבירה לחברה. רק בהמשך ההליך היא לקחה לעצמה ייצוג ואז שינתה את עמדתה והכחישה את אחריותה להשבת הכספים.
בנוסף, השופטת מצאה את עדותה של התובעת כנה ואמיתית לעומת עדות הנתבעת שעוררה קשיים לא מבוטלים. היא כתבה שניכר כי הנתבעת מנסה להרחיק את עצמה באופן מלאכותי מההתקשרות הכוללת, לאחר שכבר הודתה בקיום החוב.
היא הוסיפה כי לפי חומר הראיות התובעת אכן העבירה לבני הזוג את הכסף באמצעות החברה, בתמורה לקבלת משרד שיניב לה הכנסה חודשית. "מדובר בכספים של התובעת שהיו מטה לחמה", הדגישה השופטת.
בנוגע לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, השופטת כתבה כי על ניהול חברה, לא כל שכן חברה משפחתית-זוגית, חל גם עקרון תום הלב. הלכה למעשה, בת הזוג הייתה מעורבת באופן ישיר וממשי בקבלת הכסף מהאם, ואף ברצון ובכוונה להשתמש בו כמנוף לרכישת משרד.
בנסיבות אלה קמה חבות אישית ישירה מצד בת הזוג והבן כלפי האם, כך שהנתבעת לא רשאית להסתתר תחת מסך ההתאגדות.
בסיכומו של דבר נקבע כי החברה תשיב 900,000 שקל לאם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. עוד נקבע כי אם החברה לא תוכל להשיב את מלוא הסכום, הבן ובת הזוג ישלמו בחלקים שווים את היתרה.
הנתבעות חויבו בהוצאות בסך 10,000 שקל כל אחת.
ב"כ התובעת: עו"ד איריס ברנד
ב"כ הנתבעת: עו"ד מירב אהרון
עו״ד אילן גבע עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.