בדרך כלל כשהורים נפרדים וכל אחד עובר להתגורר בעיר אחרת, גם הילדים בעקבותיהם נאלצים לעזוב את בתי הספר בהם למדו ולעבור למסגרת לימודית בסמוך למגורי אחד מהוריהם. מקרה שנדון לאחרונה לפני סגנית נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופטת מירה דהן, היה חריג במובן זה שההורים – שהתגוררו כל חייהם ברמת השרון – עברו כל אחד לעיר אחרת (האב לתל אביב והאם להרצליה) אך אחד מהקטינים נותר ללמוד ברמת השרון.

האב, שחלק זמני שהות שוויוניים עם האם, דרש להעביר את הקטין ללמוד בבית ספר ג' הסמוך למקום מגוריו. בקשתו נדחתה בשנת הלימודים שחלפה לאחר שהתקבלה המלצת מומחית שלפיה "תל אביב אינה עיר הקודש ובית הספר ג' אינו בית המדרש".

לקראת שנת הלימודים הנוכחית בה הקטין, כבן 11, עלה לכיתה ו', הוא שב וביקש מאביו לעבור לבית הספר המדובר בתל אביב.

האב הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה, בה עתר כי בית המשפט ישמע את הקטין. השופטת דהן קיימה דיון בנוכחות ההורים ובנוכחות אפוטרופסית לדין שמונתה לקטין.

האפוטרופסית לדין הבהירה באופן חד משמעי כי רצון הקטין הוא ללמוד בבית הספר בתל אביב הסמוך למקום מגורי אביו, כמו אחיו שהועבר לתיכון בעיר. האפוטרופסית לדין הגישה עמדה מנומקת שנתמכה אף בעמדת יועצת בית הספר הנוכחי של הקטין (ברמת השרון) ומחנך הכיתה שלו. שניהם תמכו בעמדה כי יש לכבד את רצון הקטין וסברו כי הקטין לא יינזק מהמעבר לבית הספר בתל אביב, וגם "לא יפיק תועלת אם יישאר במקום שהוא כל כך לא רוצה להישאר בו".

הרע במיעוטו

בהחלטה אמיצה בחרה השופטת דהן שלא לכבד את רצון הקטין שנתמך בעמדת האפוטרופסית לדין והצוות החינוכי בבית ספרו. השופטת דהן נימקה את החלטתה בין השאר במצב הרגשי של הקטין כפי שעלה בחוות דעת של מומחית שמונתה שנה קודם לכן, והעובדה שלא קיבל טיפול רגשי למרות ההמלצות בעניין. "אין לי מידע באשר לכוחות של הקטין לצלוח את המעבר ואת המשבר הנוסף", קבעה.

על ההחלטה המדוברת, שניתנה חרף בקשת האב ללא שמיעת הקטין, הגיש האב בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופט שאול שוחט.

בהחלטה מקיפה שבחנה את מלוא הנתונים שהיו לפני בית המשפט לענייני משפחה, הוא אישר את החלטתה של השופטת דהן. השופט שוחט מצא כי גם אם הקטין היה מעיד בבית המשפט, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה, בין השאר משום שלא הייתה מחלוקת על כך שהוא רוצה ללמוד בתל אביב, וזו הייתה הנחת המוצא של בית המשפט למשפחה. המחלוקת הייתה איזה משקל יש לתת לרצון הזה. השופט שוחט אימץ את גישת השופטת דהן שבחרה בעמדה המנוגדת לרצון הקטין, אך מגוננת יותר:

"בית המשפט קמא בהחלטתו העדיף את הידוע, הבטוח והמוכר לקטין – המסגרת החינוכית בה שהה מכיתה א'; מסגרת חינוכית שמודעת לקשייו של הקטין; את המחנך לקטין שהוא הרבה יותר ממורה עבורו ומהווה דמות משמעותית [...] ואת חבריו של הקטין לכיתה, וזאת על פני הלא ידוע, בית הספר בתל-אביב, אליו רוצה הקטין לעבור", כתב השופט שוחט בהחלטה.

השופט הוסיף כי הוא בטוח שבית הספר בתל אביב יכול להוות מסגרת לא פחות טובה לקטין, שתואר כילד כריזמתי, ולא מן הנמנע שהוא היה מתאקלם שם במהרה, מוצא חברים חדשים ומשיג הישגים טובים בלימודים. אלא שיכול להיות גם שהמעבר לא היה עובר בצורה חיובית.

"הקטין טרם זכה לקבל טיפול רגשי והתפרצויות זעם או אלימות בתחומי בית הספר החדש יכול ולא היו מתקבלים בהבנה ובגישה מכילה מצד הצוות החינוכי בבית ספר אחר שאינו מודע לקשייו", ציין השופט וסיכם: "יכול והדבר גם היה מונע מהקטין להכיר חברים חדשים (להבדיל מהנדרש ממנו כיום שזה רק "תחזוק" הקיים) ויכול וגם המחנך או המחנכת לקטין לא יצליחו ליצור יחסי אמון עמו כמו המחנך הנוכחי. מכאן ועד התדרדרות נוספת חלילה במצבו הנפשי של הקטין הדרך עלולה להיות קצרה".

עו"ד עדי חן (צילום: אוראל כהן)
עו"ד עדי חן | צילום: אוראל כהן

העובדה שהקטין ממשיך ללמוד בבית ספר בעיר אחרת ממקום מגורי שני הוריו, תלוש מהסביבה החברתית בשעות שלאחר שעות הלימודים, בהחלט אינה דבר רצוי. במקרה חריג זה, מדובר כנראה ברע במיעוטו.

ב"כ המבקש: עו"ד יהונתן קניר ואח'

ב"כ המשיבה: עו"ד ענבל דקל

עו"ד עדי חן היא יו"ר הוועדה לזכויות הילד בלשכת עורכי הדין, עוסקת בדיני משפחה ומרצה במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט.

הכותבת לא ייצגה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל