בני זוג נישאו ב-1982 והביאו לעולם שלושה ילדים. בפברואר 2013, לאחר למעלה מ-30 שנות נישואים, האיש הגיש תביעת גירושין, אליה כרך את ענייני הרכוש. הוא טען, בין היתר, שאשתו מרדה ובגדה בו.

המחלוקת העיקרית בנוגע לרכושם של הזוג התייחסה לבית המגורים, בו התגוררו הצדדים כ-20 שנים. הבית נבנה על מגרש שקיבל הבעל בירושה לפני הנישואין. אף את המימון לבנייתו הבעל הוא שהביא אל תוך מסגרת הנישואין, והבית נרשם על שמו בלבד.

בית הדין הרבני בחיפה קבע שהבית משותף לשני בני הזוג, בין היתר על סמך שיפוץ נרחב שביצעו שניהם בבית ו״אווירת שיתוף״ ביחס לנכס. האיש ערער לבית הדין הרבני הגדול שהפך את התוצאה, קיבל את הערעור ופסק שהבית שייך רק לו.

בית הדין הרבני הגדול הבהיר בפסק דינו, כי מאחר שהבעל הביא עימו את הנכס לנישואים והוא נשאר רשום על שמו לאורך החיים המשותפים, יש צורך ב״דבר מה נוסף״ שמעיד על כוונת שיתוף כדי להוכיח שיתוף ספציפי בדירה. בית הדין הגיע למסקנה שלא הייתה כוונת שיתוף כזו כשהוא מסתמך בין היתר על העובדה שהאישה בגדה בבעלה.

ההנמקה של בית הדין הגדול עוררה סערה, והשאלה התגלגלה לפתחו של בג"ץ. בעתירה שהגישה האישה היא טענה שבית הדין חרג מסמכותו כשנתן משקל לעניין הבגידה ויישם את הדין הדתי על סוגיה רכושית של שיתוף בבית המגורים.

שני מחנות

עו״ד אביטל רבינוביץ
צילום: רונן עמרני, פסקדין
בפסק הדין נחלקו השופטים לשני מחנות: שמרני, וליבראלי. השופט יצחק עמית, שנותר בדעת מיעוט, הבהיר כי מקריאת פסק דינו של בית הדין הגדול עולה, כי עניין הבגידה הוא שהכריע את הכף לחובת האישה ומנע ממנה את הזכויות בבית. הוא קבע שתוצאה זו נוגדת את הפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון מזה 25 שנים הקובעת כי בכל הקשור לחלוקת הרכוש בין בני זוג, על בתי הדין הרבניים לפסוק לפי הדין האזרחי ורק בענייני נישואין וגירושין עליהם לפסוק לפי הדין הדתי.

על בסיס זה מצא לנכון השופט עמית להתערב בפסק הדין ולקבוע כי הוא בטל, תוך השבת פסק הדין הרבני האזורי על כנו וקביעה שהזכויות בבית תחולקנה בין בני הזוג בחלקים שווים.

מנגד, השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין קבעו בדעת הרוב, כי אין בסיס להתערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. הם כתבו כי מסקנתם העובדתית של דייני בית הדין כי לא הוכח שיתוף בנכס התקבלה ללא קשר לבגידה ועל סמך שיקולים אחרים. לדבריהם, הבגידה הועלתה בידי אחד משלושת הדיינים אך ורק כנימוק נוסף.

"אין בידי להסכים לעמדתו של חברי השופט עמית, לפיה שלושת דייני בית הדין הרבני הגדול התחשבו בבגידה בתוך מכלול השיקולים לשלילת השיתוף בנכס ואף היא זו אשר הטתה את הכף לחובת העותרת. להשקפתי, מתוך דברי הדיינים עמוס ואלמליח ונימוקיהם נלמד כי מסקנה זו נתקבלה במנותק לבגידה״, כתב השופט מינץ בפסק הדין.

השופט מינץ אף ציין, כי הדיין מיכאל עמוס הגיע למסקנה שלא התגבש שיתוף בנכס וכי ההתייחסות לבגידה היא בנוסף ומעבר לנדרש בחוות דעתו הבסיסית ונאמרה "בשולי הדברים" בלבד. עוד לדבריו, גם הדיין אלמליח פסק בהתאם לדין האזרחי וחוות דעתו ניתנה במנותק מהבגידה. זאת, בניגוד לדיין מימון נהרי שקבע, כי מעשה הבגידה יוצר 'כוונת אי-שיתוף' של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו.

השופט מינץ הוסיף, כי אינו מסכים עם המסקנה המעשית של הדיין עמוס שהכניס למערכת השיקולים נורמות מוסריות מתחום האשמה, להבדיל מעובדות. השופט שטיין הצטרף לביקורת זו. עם זאת, הם בחרו כאמור שלא להתערב.

העצמת ״מירוץ הסמכויות״

נראה, כי פסק הדין יעורר מחדש את השאלה עד כמה צריכה בגידה במערכת יחסים להשפיע על המישור הרכושי והאם היא תשפיע באופן זהה על אישה שבגדה בהשוואה לבגידה מצד הבעל.

אחת ההשלכות האפשריות של פסק הדין היא העצמת ״מרוץ הסמכויות״ והמחלוקות בתא המשפחתי. אם בגידה יכולה להטות את הכף בענייני רכוש סביר להניח שהדבר יגרור עלייה במתיחות בין בני זוג שנמצאים בהליכי גירושין תוך ביצוע יותר מעקבים על התנהלות כל אחד מהם. מדובר בתוצאה הרסנית הן למערכת המשפטית והן לבני הזוג וילדיהם.

נראה, כי במקרה זה היה על שופטי בג"ץ לעשות שימוש בסמכותם "כשומרי הסף״ ולהתערב בזכויותיה הממוניות של האישה. מדובר בפסק דין חריג הן בשל תוכנו והן בשל המאבק הפנימי בין שופטי הרוב למיעוט. פסק הדין מדגים את המתיחות הקיימת בין שתי תפיסות עולם –השמרנית/דתית מצד אחד והליבראלית/אזרחית מצד שני. ימים יגידו מי מהן תגבר. 

עורכת דין אביטל רבינוביץ עוסקת בדיני משפחה

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה

המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל