בני הזוג נישאו בארה"ב ועם גירושיהם, חזר האב לישראל ולקח עמו את חמש בנותיהן. האם בתגובה הגישה ב-2012 תביעת חטיפה, ובמסגרת ההליך הן הושבו לחיקה בארה"ב.
אך ההחלטה התהפכה כעבור כשנתיים, כאשר ערעורו של האב התקבל ונקבע כי הוא יהיה המשמורן העיקרי והבנות יחיו עמו בישראל. אחת הטענות שהכריעה את הכף לטובתו, ככל הנראה, הייתה הצהרתו כי הוא משתכר כ-17 אלף שקל בחודש כמגייס תרומות לישיבות ומסוגל לדאוג לכל צורכי בנותיו.
ביוני 2016, בחלוף 3 שנים מהצהרותיו וכחודש לפני שבית המשפט העליון קבע את ההלכה החדשה לגבי מזונות ילדים, הגיש האב תביעת מזונות נגד גרושתו ובה הוא טען שיש לחייבה במזונות הבנות כיוון שהכנסתה גבוהה עשרות מונים משלו. הוא טען כי נטל ההוצאות של גידול הבנות עולה לו יותר מ-16 אלף שקל לחודש, ועתר לחיוב אמן בכמחצית מהסכום.
האם, שהספיקה בינתיים לשוב לישראל, כפרה בחובתה להשתתף במזונות משתי סיבות עיקריות, האחת נוגעת להכנסתה הזעומה, שבניגוד מוחלט לטיעוני האב, אינה מספיקה אפילו למחייתה. השנייה היא ששלוש מבנותיה מסרבות לכל קשר עמה.
בנוסף היא טענה שסכומי ההוצאות להם טען האב הם מופרזים, מנופחים ואינם משקפים את המציאות, בפרט כשכיום הוא טוען שהוא משתכר כ-6,000 שקל בחודש.
האם הוסיפה שמאז הסכסוך האב מנסה בכל דרך אפשרית למחוק אותה מחיי הבנות, ובלב שבור אמרה שאם בכל זאת תחויב במזונות, היא תהיה חייבת לשוב לארה"ב ולהתרחק מבנותיה פעם נוספת.
גילה טפח, הסתיר טפחיים
אולם כשהשופטת אורית בן דור ליבל עיינה בדפי חשבון הבנק של האב, היא גילתה תמונה שונה מאוד מזו שהוא ניסה לצייר. השופטת הבחינה כי מדי חודש הוא מכניס פי שתיים ויותר ממה שטען, וזאת מבלי לעבוד.
לאור ראיות אלו ומשלא סיפק התובע הסברים למצבו הכלכלי, השופטת העריכה את פוטנציאל הכנסתו החודשי בהתאם להצהרתו בתביעת המשמורת.
אלו לא היו העובדות היחידות שהתובע הסתיר מבית המשפט. בהליך נחשף כי התובע נישא מחדש כחצי שנה לפני הגשת התביעה, כי גם לרעייתו הטרייה יש 5 ילדים, וכל החבורה מתגוררת בבית המשותף שלו ושל הנתבעת שטרם נמכר.
עוד התגלה כי הכנסותיה של הרעייה גבוהות מאוד, וביחד בני הזוג מכניסים יותר מ-36 אלף שקל בחודש שמשמשים לפרנסת המשפחה.
מהצד השני, נתוני הכנסותיה של האם העלו כי עד העלייה ארצה הכניסה כ-13 אלף דולר בשנה בלבד, יש לה חובות של כחצי מיליון דולר בארה"ב, וכיום הכנסתה הפנויה עומדת על פחות מ-1,000 שקל.
למראה נתונים אלה השופטת החליטה לדחות את התביעה ברובה. הדבר היחיד בו חויבה האם הוא להשקיע בבנותיה 440 שקל בחודש, תוך ציון מפורש שהכספים הללו ישמשו לרכישת מתנות, ביגוד והנעלה לבנות, וזאת בין היתר במטרה לקרב בינן לבין אמן ולחדש את הקשר ביניהן. לא ניתן צו להוצאות משפט.
ב"כ התובע: עו"ד לענייני משפחה, משה בראון
ב"כ הנתבעת: עו"ד משפחה, לאה קליין אליאב
עו"ד יניב גיל עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.