שתי אחיות. שתי עסקאות. איזו גוברת? בית משפט למשפחה בחיפה ביטל לאחרונה הסכם מתנה לטובת האחות הגדולה, במסגרתו העבירה לה אמה, שגססה מסרטן, את דירתה. השופטת הילה גורביץ שינפלד שוכנעה שהעסקה בוצעה במחטף ובחוסר תום לב, ונוגדת עסקת מתנה שערכה שנים קודם לכן עם בתה הצעירה, שהלכה לעולמה ב-2007. נקבע כי בהתאם לצוואת האחות המנוחה הדירה שייכת לילדיה, ודודתם חויבה לשלם להם כ-180 אלף שקל עבור דמי שימוש והוצאות משפט.

התביעה הוגשה בשם עזבון האחות המנוחה, שני ילדיה הקטינים ואביהם. הטענה הייתה כי דודתם של הילדים (אחותה למחצה של אמם) שכנעה את סבתם כשהייתה על ערש דווי להעביר לה את הדירה במתנה אף שהנכס הוענק לאמא שלהם לפני כ-19 שנים, ואמור להיות שלהם לפי צוואתה.

לפי הגרסה שהובאה מפי האב, מערכת היחסים בין גיסתו לבין אמה הייתה קשה ועכורה, וכשגילתה שאחותה קיבלה את הדירה במתנה ניתקה איתה את הקשר. רק לאחר שאחותה נפטרה החלה להתקרב לאמה וללחוץ עליה להעביר לה את הזכויות. בהמשך, כשהאם חלתה בסרטן והייתה במצב קשה, היא לא נתנה לאף אחד להתקרב אליה, וגרמה לה לחתום על הסכם סותר בזמן שהיא מטושטשת ממורפיום.

האב הסביר כי רק לאחר שאשתו נפטרה גילה שהעברת הזכויות לא הושלמה, מה שאפשר לאחותה לרשום את הדירה על שמה ולהשתלט עליה.

הדודה-הנתבעת הכחישה את הדברים וטענה כי הקשר בינה לבין אמא שלה היה חם ואוהב. לטענתה, היא זו שטיפלה באם כשהייתה עד יומה האחרון, וזו החליטה להעניק לה את הדירה כשהייתה צלולה לחלוטין, משום שהייתה במצב כלכלי קשה ונותרה ללא קורת גג אחרי שהתגרשה.

הנתבעת הוסיפה שכלל לא ידעה על העסקה עם אחותה, ועמדה על כך שתצהיר המתנה זויף. טענה זו קרסה בעקבות חוות דעת גרפולוגית שהעידה כי החתימות על התצהיר אותנטיות.

בודדה את האם מהסביבה

השופטת הילה גורביץ שינפלד קבעה כי לאחר שטענת הזיוף ירדה מעל הפרק והוכח שהעסקה הראשונה הייתה כשרה, עליה להכריע מי מבין העסקאות תקפה.

חוק המקרקעין קובע בהקשר זה כי העסקה הראשונה בזמן גוברת אלא אם העסקה השנייה נעשתה בתום לב ובתמורה – כלומר, הרוכש שילם עבורה. מכאן, קבעה השופטת, כי אפשר היה להצהיר על בטלות העסקה השנייה ולו לנוכח העובדה שהנתבעת לא שילמה עבור הדירה.

עו
עו"ד שמואל גרוס | צילום: צילום עצמי, פסקדין

מלבד זאת, השופטת שוכנעה כי הנתבעת לא עמדה בתנאי תום הלב. השופטת ציינה כי עדותה של הנתבעת לא הייתה מהימנה ורוב טענותיה נסתרו, בעוד שגרסת התובעים לגבי עסקת המתנה הראשונה, המודעות והכעס של הנתבעת על כך שהדירה הועברה לאחותה, מערכת היחסים העכורה בינה לבין אמה והאופן שבו השתלטה עליה ובודדה אותה מהסביבה כשהייתה חולה, הוכחה בעדויות בני משפחה ועו"ד שביצע את העסקה.

השופטת הוסיפה עוד כי העובדה שזכויות המנוחה לא נרשמו בטאבו לא משנה את תקפות העסקה, משום שהדבר לא נעשה מחוסר תום לב.

 

בסיכומו של עניין נקבע כי העסקה השנייה בטלה. הנתבעת חויבה לשלם לאחייניה דמי שימוש של כ-140 אלף שקל וכן החזר אגרות ועוד 40 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.   

ב"כ התובעים: עו"ד זיו גרובר

ב"כ הנתבעת: פנחס ממן, עורך דין לענייני משפחה 

עו"ד שמואל גרוס עוסק/ת ב- דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל