בית משפט למשפחה באשדוד הכריע לאחרונה בתביעות הדדיות של אלמנתו ובנותיו של מנוח שהותיר אחריו צוואה. הבנות מנישואיו הראשונים של המנוח טענו שהנכסים היו שייכים למנוח בלבד ולכן האלמנה זכאית למחצית מהם בלבד. האלמנה לעומת זאת טענה שהיא שותפה מלאה בנכסי המנוח ולכן מגיע לה 75% מעיזבונו. סגנית הנשיאה ענת אלפסי דחתה את טענת האלמנה לאחר שהתרשמה כי למנוח לא הייתה כוונה לשתף את האלמנה בנכסיו.
אשתו הראשונה של המנוח נפטרה בשנת 1974 כאשר בנותיהם המשותפות היו נערות ולפי צוואתה נרשמו הזכויות בדירת המגורים על שם המנוח (62%) ועל שם הבנות (38%).
ב-1985 נישא המנוח בשנית. אשתו החדשה עברה להתגורר עמו בדירת המגורים, והעבירה דירה שהייתה בבעלותה לבתהּ.
בשנת 2006 ערך המנוח צוואה בה ציווה את מחצית רכושו לבנותיו ואת המחצית השנייה לאשתו. ב-2012 הוא עבר תאונה קשה ממנה לא התאושש. הוא נזקק לעזרה סיעודית עד שלמרבה הצער נפטר שנתיים לאחר מכן.
במהלך 2015 ניתן צו לקיום צוואת המנוח והבנות פנו לאלמנתו לשם חלוקת הרכוש לפי הצוואה – חצי חצי – אך נתקלו בסירוב. האלמנה טענה כי היא שותפה במחצית מנכסי המנוח ובנוסף יורשת מחצית מעזבונו, כך שהיא זכאית ל-75% מהנכסים ולא רק ל-50%.
לאור סירובה הגישו הבנות תביעה בה ביקשו מבית המשפט לקבוע שכל נכסי המנוח היו שייכים לו בלבד ושלאלמנה מגיע רק מחצית מהרכוש. לטענתן, המנוח והאלמנה נהגו בהפרדה רכושית הן ביחס לדירת המגורים והן ביחס לחשבונות הבנק של המנוח - שסכום יתרתם הכולל קרוב ל-2 מיליון שקלים. לדבריהן, האלמנה נכנסה כשותפה לחשבונותיו רק לאחר התאונה שעבר - על מנת שתוכל לסייע לו כשכבר לא היה מסוגל לתפקד, ולא במטרה לשתף אותה בכספים. לכן נטען כי יש לראות בה כאפוטרופוס שחב חובת נאמנות כלפי בעל החשבון ומנוע מלנכס לעצמו זכויות.
האלמנה, באמצעות ילדיה שמונו כאפוטרופוסים על ענייניה, טענה לעומת זאת כי השיתוף בחשבונות נעשה כפי שמקובל ונהוג בין בני זוג והיא לא שימשה כאפוטרופוס. עוד נטען באשר לדירת המגורים כי בני הזוג ראו בה כרכוש משותף ואף שיפצו אותה יחדיו.
לשם סיוע בלבד
השופטת אלפסי דחתה את תביעת האלמנה. בעניין הדירה נקבע כי לא הוכחה טענת האלמנה לכוונה לשיתוף. השופטת הסבירה שהאלמנה עצמה ראתה בדירה שבבעלותה כשלה בלבד והעבירה אותה לבתה, וכך גם המנוח ראה בביתו כשלו בלבד. כך עולה גם מלשון הצוואה, בה ציין המנוח כי הוא מוריש את זכויותיו בדירה, וכן מעדות האלמנה עצמה שהעידה כי לא היה לה בית (לאחר שהעבירה אותו לבתה) לכן עברה להתגורר בבית המנוח.
לגבי חשבונות הבנק נקבע כי שלושתם היו בבעלות בלעדית של המנוח והם מעולם לא הועברו לבעלות משותפת עם האלמנה.
השופטת הסבירה כי האלמנה הצטרפה לחשבונות רק לאחר התאונה שעבר, כאשר מן המסמכים הרפואיים והעדויות עולה כי מאז התאונה חלה הדרדרות משמעותית מבחינה פיזית וקוגניטיבית אצל המנוח עד כדי היותו במצב סיעודי, מבולבל, ותלוי ברעייתו בכל דבר ועניין.
נקבע כי נסיבות הצטרפותה של האלמנה לחשבונות הבנק מלמדים כי הדבר נעשה כדי לסייע לבעלה בניהולם ולא כדי שתקבל בעלות בהם. על פי מבחנים שנקבעו בפסיקה, השופטת קבעה כי האלמנה שימשה כ"אפוטרופוס למעשה" של המנוח ממועד התאונה, ודחתה את טענתה לזכויות בחשבונות.
האלמנה חויבה בהוצאות בסך 20,000 שקל.
ב"כ הבנות: עו"ד יואל אסף
ב"כ האלמנה: עו"ד רונית ברנט
עו"ד שי איל עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.