בבית המשפט העליון התקבלה אתמול עתירה שהגישה אישה נגד בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי ברחובות. פסקי הדין הרבניים קבעו כי חוסר נאמנותה של האישה בחיי הנשואים מוביל למסקנה שאין לתת לה חצי משווי הנכסים אלא הרבה פחות. השופטים עוזי פוגלמן, ענת ברון וח׳אלד כבוב קבעו שתוצאה זו מנוגדת לפסיקה העקבית של בית המשפט העליון שלפיה אין לייחס משקל לשאלת האשם בפירוד בכלל ולנאמנות מינית בפרט לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים.
בני הזוג נישאו ב-1976 והביאו לעולם שלושה ילדים. ב-2013 הגיש הבעל תביעת גירושין לבית הדין הרבני ברחובות וכרך את ענייני הרכוש. הבעל טען שהאישה בגדה בו ואכן בהמשך התברר כי החל מינואר 2002 ניהלה האישה מערכת יחסים אינטימית עם אדם אחר, במקביל לחיי הנישואין. בנובמבר 2014 התגרשו הצדדים.
בית הדין הרבני האזורי פסק כי לעניין איזון המשאבים יש לקבוע את יום "הקרע" לחודש מאי 2002, 4 חודשים לאחר תחילת הקשר עם המאהב של האישה, וקבע כי בגידה אקראית לא גורמת להקדמת מועד הקרע אלא שבמקרה זה הבגידה נפרשה על פני תקופה ממושכת ובאופן רציף.
ערעור שהגישה האישה לבית הדין הרבני הגדול התקבל חלקית ונקבע כי עד מועד הקרע שקבע בית הדין האזורי יאוזנו הנכסים באופן שוויוני (50% לאישה ו-50% לבעל) והחל ממועד זה האישה תקבל 20% מהרכוש שנצבר והבעל 80%. בית הדין כתב כי בנסיבות בהן אחד מבני הזוג מקיים מערכת יחסים אינטימית מחוץ לחיי הנישואין, נוצרת "שיתופיות מוחלשת" שבעטיה איזון המשאבים בין בני זוג יתבצע באופן שאינו שוויוני.
בעתירה לבג״ץ טענה האישה כי בתי הדין ביססו את הכרעתם לעניין חלוקת הרכוש על שיקולי נאמנות מינית בלבד, בניגוד לחוק יחסי ממון ולהלכות של פסיקת בית המשפט העליון שקובעות כי אין בשאלת האשם בפירוק הנישואין כדי להטיל סנקציות של שלילת זכויות ברכוש המשותף.
היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים טען כי הסדר איזון המשאבים שקבוע בחוק יחסי ממון הוא בגדר "הסכם ברירת מחדל", ומכאן שחוק החוזים, לרבות עילות ביטול החוזה השונות שקבועות בו חלים עליו. לשיטתו, מכיוון שהבעל לא היה מודע למערכת היחסים שניהלה האישה מחוץ לנישואין, חלה עילת ההטעיה, וכי אם היה יודע בזמן אמת על הרומן היה מסיים את השיתוף ואת הנישואין.
״קנס על עצם הבגידה״
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן, כתב כי פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון קובעת שככלל אין לייחס משקל לשאלת האשם בפירוד לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים, "ואין לשקול שיקולי נאמנות מינית לעניין חלוקת הרכוש בין בני זוג".
הוא הוסיף שהלכה זו תקפה גם כאשר מדובר ב"בגידה" ממושכת שהוסתרה מבן או מבת הזוג. ״אי-נאמנות מינית ממושכת כשלעצמה לא מעלה ולא מורידה מן המאמץ המשותף שהשקיעו בני הזוג במהלך חיי הנישואין ובבניית משק הבית״, כתב השופט והוסיף כי לבגידתה של האישה לא הייתה השפעה על ההתנהלות הכללית של התא המשפחתי.
הוא גם הדגיש שהתוצאה דה פקטו של פסקי הדין הרבניים היא "הנדסה חוזרת" של מערכת היחסים ושל המציאות הכלכלית של משק הבית של בני הזוג, שנשענת על "בגידתה" של העותרת ומהווה הלכה למעשה סנקציה על חוסר נאמנותה בניגוד לדין.
בסיכומו של דבר קבע השופט שפסקי הדין הרבניים מבוטלים והאישה זכאית לחצי מכלל הנכסים שנצברו מיום הנישואין ועד להגשת תביעת הגירושין בספטמבר 2013.
לא ניתן צו להוצאות.
השופטים ענת ברון וח'אלד כבוב הצטרפו לפסק הדין.
ב״כ העותרת: עו"ד שי זילברברג; עו"ד ענת לביא אזולאי; עו"ד הילה אוחיון גליקסמן
ב״כ היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד רפי רכס
ב״כ הגרוש: עו"ד שאול דחבש; עו"ד עדו דיבון
עו"ד צביה קשת עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.