בית הדין הרבני בחיפה דחה לאחרונה תביעה לדמי כתובה של 999 אלף שקלים שהגישה אלמנה נגד בניו של בעלה המנוח, שזכו בירושה שלו בהתאם לצוואתו. בפסק הדין נקבע שלפני הנישואים חתמה האלמנה על הסכם ממון שבו ויתרה על הזכות לדמי כתובה, ולכן היא לא זכאית לקבל דבר למעט "עיקר הכתובה" – 200 זוז שלפי ההלכה אי אפשר לוותר עליהם. בשערוך להיום מדובר ב-350 שקלים.

האלמנה ובעלה המנוח התחתנו ב-2012. מספר ימים לפני החתונה הם חתמו על הסכם ממון שבמסגרתו ויתרה האלמנה על הזכות לכתובה. מספר חודשים לפני פטירת הבעל, ובתקופה שבה בני הזוג היו בעיצומם של הליכים משפטיים, הוא ערך צוואה שבה הוריש את כל רכושו לשלושת בניו.

לאחר שנפטר תבעה אלמנתו מהבנים לשלם לה את הכתובה מעיזבונו בכל זאת. המטרה שלה הייתה ככל הנראה לקבל את הדירה שבה התגוררו כשהיו יחד (וממנה סירבה להתפנות למרות הסכמות שהגיעו אליהן במסגרת ההליכים המשפטיים).

הטענה המרכזית של האישה הייתה שהכתובה גוברת על ההסכם משום שנכתבה אחריו. במילים אחרות, בכך שבעלה חתם על הכתובה הוא בעצם ביטל את הוויתור בהסכם. עוד היא טענה שסכום הכתובה הגבוה מעיד על כך שביקש בעצם להשאיר לה את דירתו כקורת גג.

רק לשם כבוד

ראש אבות בתי הדין הרב אברהם מאיר שלוש והדיינים הרב אפרים בוגרד והרב ציון טופיק בחנו את הסוגיה לפי עמדות פוסקי ההלכה והגיעו למסקנה שהוויתור שבהסכם הממון תקף למעט על החלק שמכונה "עיקר הכתובה" ועומד לפי ההלכה על 200 זוז. על חלק זה, קבעו, לא יכולה אישה לוותר משום שלבעל אסור להיות עם אשתו ללא כתובה.

המסקנה של הדיינים התבססה על עמדותיהם של פוסקי ההלכה שהכירו בוויתור על החלק המשמעותי של הכתובה שמכונה "תוספת כתובה". בין היתר ציינו הדיינים שהאישה ויתרה על עצם הזכות לקבל כתובה ולכן מעולם לא הייתה זכאית לה.

בנוסף, הוויתור היה חלק משלל ויתורים הדדיים של שני בני הזוג בהסכם הממון, ומכאן שהיה מובן וברור לשניהם שלא תשולם כתובה גם אם תיכתב בחתונה. בנוסף, מדובר בהסכם שנעשה בהסכמת האישה ומרצונה החופשי. הדיינים ציינו עוד כי ייתכן בהחלט שהבעל חתם על כתובה בסכום כל-כך גבוה של 999 אלף שקלים רק לשם "כבוד ותפארת", מתוך ידיעה שהיא לא תחייב אותו בפועל נוכח הסכם הממון.

מעבר לכך, המטרה של האישה היא לקבל למעשה את הדירה של בעלה כתחליף לכתובה. אלא שבהסכם הממון נקבע שהדירה תישאר בבעלותו ואם ילך לעולמו יקבלו אותה היורשים לפי צוואתו. מכאן, שמלכתחילה האישה ידעה שהדירה לא תהיה שלה ולכן גם אם הייתה זכאית לכתובה לא הייתה יכולה לגבות אותה באמצעות דירה שלא שועבדה לכתובה.

עו"ד מיכאל בן לולו (צילום: צילום עצמי)
עו"ד מיכאל בן לולו | צילום: צילום עצמי

בסיכומו של דבר הדיינים קבעו כי הוויתור של האלמנה בהסכם הממון תקף כלפי תוספת הכתובה. עם זאת, כאמור, היא זכאית לעיקר הכתובה שהבנים אף הסכימו לשלם לה מלכתחילה. בשערוך להיום מדובר ב-350 שקלים.

ב"כ התובעת: עורך דין לענייני משפחה שי יטיב

ב"כ הנתבעים: עו"ד לילך שלג מוסקוביץ

עו"ד מיכאל בן לולו עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.