בית המשפט למשפחה בבאר שבע קיבל לאחרונה תביעה לפסק דין שמצהיר כי בני זוגהמתגוררים מזה 17 שנה בבית שרשום על שם אחי הבעל – הם בעליו האמיתיים.השופטת רות אטדגי-פריאנטה הגיעה למסקנה זו משתי סיבות: האחת, משום ששילמו לאח עבור המגרש ונשאו בהוצאות בניית הבית ולכן הוכיחו שהייתה כאן עסקת מכר גם ללא הסכם כתוב. השנייה, עסקת מתנה שעוגנה בתצהיר וייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות על שמם.

המגרש נרכש ב-2001 מכספו של האח המתגורר בחו"ל, ובני הזוג עברו להתגורר בבית שנבנה עליו. 3 שנים לאחר מכן חתם האח על תצהיר מתנה להעברת הזכויות לאחיו ואשתו וכן על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובתם. אלא שכעבור מספר חודשים הודיע שהוא מעוניין לבטל את המתנה.

ב-2013 הגישו בני הזוג תביעה להצהיר עליהם כבעלי הבית. לפי גרסתם, האח הציע להם את עזרתו מאחר שלא הייתה להם אפשרות כלכלית לרכוש את המגרש, וסוכם כי יחזירו לו את הכסף בעתיד.

במעמד החתימה על הסכם המכר הם שילמו את התשלום הראשון ואז החלו לבנות על המגרש את ביתם – במימון עצמי. לקראת סיום הבנייה מכרו את הדירה בה התגוררו והעבירו לאח 633,200 שקל תמורת המגרש. לאחר מכן הם ביקשו לבצע העברת זכויות רשמית, ואז עורך הדין הציע לבצע זאת בדרך של עסקת מתנה.

האח-הנתבע טען כי לא היו דברים מעולם. לפי גרסתו, בשלב מסוים הוא רצה לעזור לתובעים והציע להם לעבור לגור בבית שנבנה מכספו עד שהילדים יגדלו, וב-2004 נענה לתחנוני אחיו והעניק לו את הבית. אלא שאז גילה שאחיו מעל בכספו והוא ביטל את העסקה כדין עקב התנהגותו המחפירה.

הייתה הסתמכות

השופטת אטדגי-פריאנטה דחתה את גרסת הנתבע וקבעה כי בני הזוג הוכיחו את זכויותיהם בבית אם בדרך של עסקת מכר ואם מכוח הסכם המתנה.

לגבי המכר, נקבע כי חוק המקרקעין אמנם מחייב שעסקת נדל"ן תיערך בכתב אך המקרה הנוכחי מחייב גמישות. זאת, לנוכח עקרון תום הלב ומכוח ההסתמכות של בני הזוג על כך שהבית יהיה שלהם.

השופטת ציינה כי אף שלא ברור מה הייתה טיב ההסכמה בין האחים, אין ספק שבני הזוג שינו את מצבם לרעה כשמכרו את הדירה שלהם כדי לעבור לגור בבית והעבירו לנתבע את כספי התמורה. מעבר לזה, הם שילמו את התשלום הראשון, היו אחראים על הבנייה, הציגו אסמכתאות (גם אם חלקיות) לכך שמימנו את הוצאות הבנייה, עיצבו את הבית לפי טעמם ומתגוררים בו עד היום.

עו"ד שמואל גרוס (צילום: צילום עצמי, פסקדין)
עו"ד שמואל גרוס | צילום: צילום עצמי, פסקדין

באשר למתנה, השופטת ציינה כי הנתבע ויתר על זכות החרטה האוטומטית מרגע שחתם על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת התובעים, ולפיכך היה עליו להוכיח עילה חוקית לביטול המתנה. הנתבע טען להתנהגות מחפירה מצד אחיו אך לא הוכיח מעילה או מעשה כלשהו שעונה על דרישות חוק המתנה, ולא די בכך שיחסיו עמו התערערו.

לפיכך התביעה התקבלה. השופטת קבעה כי התובעים יירשמו כבעלי הזכויות בבית אך החליטה שלא לחייב את הנתבע בהוצאות כדי להשאיר תקווה לקירוב לבבות.

ב"כ התובעים: עו"ד חיים כהן, עו"ד וירשיני חדד

ב"כ הנתבע: יוסף אוריין, עו"ד לענייני משפחה

עו"ד שמואל גרוס עוסק/ת ב- דיני משפחה 
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל