השופט ליאור ברינגר קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד אחותה וקבע כי דירה שרשומה על שם הנתבעת שייכת לאימן המנוחה ומהווה חלק מעיזבונה. ב-1993 האם העבירה את הדירה על שם הנתבעת, אך לטענת התובעת האם הבטיחה לה שמדובר בהעברה זמנית. השופט קבע שהוכח כי האם לא התכוונה להעניק לנתבעת את הדירה במתנה.
הדירה נרכשה ב-1974 על ידי הורי האחיות ונרשמה בתחילה על שם התובעת, שהייתה כבת 10. אב המשפחה נפטר ב-1984. ב-1988 לאחר שהתובעת נישאה והעסק שלה ושל בעלה נקלע לקשיים היא העבירה את הדירה על שם אימה.
כעבור כ-5 שנים, ב-1993, האם העבירה את הבעלות בדירה לנתבעת וכך הדירה רשומה עד היום.
לטענת התובעת, אימה אמרה לה בזמנו שמדובר בהעברה זמנית ושהנתבעת תחזיר לה את הדירה. התובעת הדגישה ששררו אז יחסי אמון מלא במשפחה והיא מעולם לא חשדה שהנתבעת תתכחש לסיכום מול האם.
במשך השנים האחיות לא דיברו על הדירה וב-2015 כשהחלו הליכי התחדשות עירונית בבניין נודע לתובעת שהדירה רשומה על שם הנתבעת ולא על שם האם. לאחר מות האם ב-2018 הגישה התובעת את התביעה ודרשה פסק דין הצהרתי שיקבע כי הדירה שייכת לעיזבון.
הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה בשל התיישנות ושיהוי.
מה שאמא רצתה
השופט ליאור ברינגר מבית המשפט למשפחה בתל אביב קיבל את התביעה וקבע שהדירה שייכת לעיזבון האם. הוא הבהיר שהתביעה לא התיישנה שכן רק ב-2015, כשלוש שנים לפני הגשת התביעה, גילתה התובעת שהדירה עדיין רשומה על שם הנתבעת.
הוא הוסיף שהתובעת הביאה לעדות עורך דין שנפגש עם האם מספר פעמים בין השנים 2016-2018. עורך הדין העיד כי האם אמרה לו שהדירה שלה נרשמה על שם הנתבעת עקב חשש מנושים, שלא יעקלו את הדירה. עורך הדין אף החתים את האם על תצהיר בו הצהירה כי מבחינתה הדירה הייתה אמורה להיות בבעלות שתי בנותיה בחלקים שווים וכי למרות בקשתה, הנתבעת לא פעלה לרישום הדירה כאמור.
זאת ועוד, בתה של התובעת נפגשה עם הנתבעת ב-2018 והקליטה את השיחה ממנה עולה במפורש כי הנתבעת אומרת שחצי מהדירה היא של התובעת וכי "זה מה שאמא רצתה". באותה שיחה אומרת הנתבעת: "תסמכי עלי...אני לא לוקחת את הבית ובורחת. אני לא הולכת לאף מקום...לא רוצה לגנוב את הבית". השופט תהה כיצד יכולה הנתבעת "לגנוב" מעצמה את הדירה אם היא שייכת לה?
עוד כתב השופט כי בחקירתה בבית המשפט נשאלה הנתבעת על דבריה בשיחה והיא התקשתה להסביר אותם. הוא הוסיף שמחומר הראיות עלה שהאם העבירה את הדירה לבתה כדי שנושים לא יעקלו וייקחו אותה.
השופט חייב את הנתבעת בהוצאות בסך 60,000 שקל.
ב"כ התובעת: עו"ד צחי הרבון
ב"כ הנתבעת: עו"ד שלומי חיימוב
עו"ד מיה רשל ארבל עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.