עצבני (צילום: Pool, GettyImages IL)
פגישה אחת עם הלקוח מלחיצה גם את הטובים ביותר | צילום: Pool, GettyImages IL

שעת המבחן האמיתי שלי הגיעה. אחרי המענה למכרז, הצעות מפורטות, ואינסוף מיילים, הצלחנו להגיע ל-Short List. הפגישה המכרעת נקבעה ליום רביעי בבוקר. יש לנו הזדמנות בלתי חוזרת לשכנע את מר ברנטווד לתת לנו את הפרויקט.

האנגלים היו מאוד מפורשים בבקשות שלהם: פגישה אחת בלבד, 20 דקות ולא יותר, אחד על אחד עם ברנטווד, ומישהו שמבין את כל האספקטים של הפרויקט ויכול להציג אותם.

מיקי, סמנכ"ל המכירות, היה יכול למלא את כל הדרישות הנ"ל, למעט הדרישה האחרונה. היכולת להבין את כל האספקטים של הפרויקט בפרט, או להבין כל דבר אחר בכלל, היא לא תכונה מולדת שלו. לכן נפל הפור על עבדכם.

יד ביד עם ההודעה שעליי לנסוע ושגורל החברה (ותעשיית ההיי-טק הישראלית) מוטל על כתפיי, החל בימים שקדמו לנסיעה גם מסע החפירה של מיקי.

המסע כלל תקשורת אינטנסיבית איתי בכל שעות היום והלילה. הנחיות, פקודות, ושאר הוראות שאני נדרש למלא, ומטלות שונות ומשונות שצריכות להתבצע עד לפגישה. "אז אתה לוקח חליפה ועניבה, כן?" הוא שואל באחת מהשיחות ב-23:40 בלילה. "לא ממש" אני עונה. "חשבתי לבוא עם ג'ינס, וטריקו שקניתי בסלאמה עם הכיתוב "Fuck Google Ask Me".

"ועברת על המצגת?" הוא שואל בפעם ה-17 בשיחת בוקר מוקדמת וממשיך להתעלק עליי כמו הבן שלי כשהוא צריך את האוטו: "ראית? בדקת? וידאת? שמרת? שלחת? קנית? ביררת?".

יום שני בבוקר, מיקי ואני בבית קפה לטובת מה שהוגדר כ"פגישת הכנה". אני עסוק בקרואסון שקדים שלי, ומיקי לא מפסיק לדבר. מספר לי על ילדותו של ברנטווד בפנימייה, על משפחתו , מנהגיו, על המסלול שעבר בחברה עד שהגיע לתפקיד הנוכחי, על התכונות המאפיינות אותו ועל כל תרחישי התגובה האפשריים שלו.

יום רביעי. בדיוק ב-10:00 מופיע בחדר הישיבות בחור, בדיוק כמו שתיאר מיקי. אני נותן לו בראש עם הטכנולוגיה, התמחור, ה-ROI, האינטגרציה, התמיכה והחשיבות של הפרויקט בשבילו ובשבילינו.

10:21, אני בחוץ, מגלה 12 שיחות שלא נענו, ו-3 הודעות קוליות. שנייה אחר-כך, הנייד מצלצל. זה מיקי. "דבר איתי בערב לסקייפ", הוא מבקש. "הסוללה שלי גמורה", אני משקר מבלי למצמץ, ותופס מונית לקובנט גארדן.

בערב בסקייפ, מכין את עצמי לחקירה ארוכה ומתישה. רצף של שאלות בקצב מטורף על כל פרט מהפגישה של הבוקר: "הוא הקשיב? הוא שאל? הוא חייך? הוא נשען אחורה? הוא צחק?

"לא יודע", אני עונה, "נראה לי שעברתי אותו די טוב". "אני לא מבין", מסיים מיקי את החקירה, " הוא פשוט לא דיבר?" "לא ממש", אני עונה. "הוא לא הגיב במשך הפגישה, חוץ מהדבר ההוא בסוף". "איזה דבר בסוף?" "הוא רק אמר שהוא מתנצל שברנטווד לא יכול היה להגיע ושנדבר איתו ביום שני".