כשאיתי דרור, סמנכ"ל טכנולוגיה בחברת התוכנה טיקל, מגיע לעבודה בשש בבוקר, המסדרונות עדיין חשוכים. הוא מנטרל את האזעקה, מדליק אורות, פותח את המטבח כדי להכין קפה ומתיישב לעבוד. רק בשבע החניון נפתח, ודרור ממהר להכניס אליו את הרכב, שחנה עד אז במקום בעייתי. חצי שעה אחר כך יתחילו לטפטף פנימה ראשוני העובדים, רובם יתייצבו לעבודה בין שמונה לתשע.

שעון מעורר (צילום: brandx pictures)
לקום מוקדם בבוקר. הטרנד החדש בענף היי-טק | צילום: brandx pictures

דרור, 35, אב לשניים, חולק את ההשכמה המוקדמת עם אשתו, אורנית, גם היא עובדת היי-טק. חצי שבוע הוא מתעורר בחמש וחצי בבוקר ורץ לעבודה, והיא מפזרת את הילדים לגנים. חצי שבוע - להיפך. מי שיוצא מוקדם, אחראי באותו יום על האיסוף מהגן בארבע אחר הצהריים.

סדר היום החדש הזה מאפיין לא מעט הורים צעירים, בעיקר אימהות, המתעקשים לתחזק קריירה תובענית בהיי-טק במקביל לגידול ילדים. הם עומדים בתשע שעות עבודה ביום, כפי שדורשת משרה מלאה, רק שבמקום להתחיל את היום בשעות הבוקר המאוחרות, כמקובל במגזר, הם מקדימים אפילו את המנקה ו"חותכים" הביתה מוקדם.

"התעשייה התבגרה", מאבחן דרור. "כשהתחלתי לעבוד, לפני עשר שנים, כולנו היינו ללא ילדים והיה כיף לקום מאוחר ולצאת הביתה מאוחר, כי רק בשבע בערב הגיעו הפיצות. היום הרבה מהדור שלי נשואים עם ילדים, וזה יוצר סגנון עבודה אחר. לא אגיד שהחברה עשתה לגמרי 'שיפט' לשעות כאלה, אבל יש הבנה. בטח יותר מפעם".

השינוי הזה בתרבות הארגונית הוא אתגר לוותיקי הענף. מזיזים ישיבות לשעות מוקדמות, ארוחות הצהריים מתקצרות, ואפילו משוטטים פחות באינטרנט. כשצריך לאסוף ילד מהגן, אי אפשר למשוך זמן ולצאת חמש דקות אחרי הבוס. כשקמים יומיום בחמש בבוקר גם לא עונים למיילים בחצות, אלא צונחים על המיטה בעשר. נוצרים גבולות ברורים יותר בין הבית לעבודה, ושם המשחק הוא תפוקה ולא זמינות.

אבל לא צריך להתבלבל: עדיין מדובר בגרסה חדשה של העבדות המודרנית, המתאימה בעיקר לאנשים במקצוע סוליסטי, כאלה שעבודתם מבוססת על עבודה עצמאית מול המחשב ולא תלויה בשעות העבודה של עובדים אחרים, שעיצבו לעצמם לוח זמנים משוחרר יותר.

"אני מודע לזה ששעות העבודה האלה בעייתיות בתפקידים שדורשים הרבה אינטראקציה עם אנשים", מודה דרור. "בשעות הבוקר זה דווקא לא מהווה בעיה. משש עד עשר תמיד יש מה לעשות. בצהריים באמת לא נעים לצאת לאכול באחת, כשממילא יוצאים שעתיים אחר כך הביתה, אבל מסתדרים - קונים משהו מהיר כמו שווארמה וחוזרים לאכול אותה במשרד.

"הבעיה היא יותר אחר הצהריים, כשרוצים לקיים ישיבה דחופה או כשמישהו מחפש אותך כדי שתיתן לו מענה לבעיה שצצה ואתה לא שם. בתקופות לחץ של שחרור גרסאות, זה ממש קשה ולא נעים. במקרים קיצוניים מזעיקים את הסבתא או עובדים מהבית עם הלפטופ. אבל אתה בעיקר משתדל לא להיקלע למצבים כאלה. אם התרבות הארגונית של החברה היא עבודה בלחץ עד צאת הנשמה, מראש לא אלך לעבוד שם".

זה לא פוגע בקידום ובאפשרויות התעסוקה?

"רק פעם אחת זה פסל אותי מלקבל תפקיד. כשהגעתי לסטטוס של איש משפחה, כבר הייתי מספיק בכיר כדי שיסתכלו על התמונה הכוללת וזה לא יהווה מכשול. שום מנהל לא מגיע עם העובד הראשון שלו ונשאר עד שהאחרון עוזב, כדי לוודא שאף אחד מהם לא משחק סוליטר כשהוא לבד. החוכמה היא למצוא אנשים שאפשר לסמוך עליהם שהעבודה תיעשה, בלי קשר לשעות שהם באים".

אין טלוויזיה בערב

דרור אינו היחיד, אבל קשה למצוא הרבה אבות עם סדר יום דומה לשלו. אימהות, לעומת זאת, יש הרבה. "התחלתי לעבוד לא מזמן בחברה שיש בה הרבה אימהות צעירות", מספרת מפתחת תוכנה, "ונדהמתי כשבחמש וחצי אחר הצהריים דפקו בדלת וביקשו שלא אשכח לכבות את האור ולנעול כשאני יוצאת. חשבתי לעצמי, רבאק, אני בהיי-טק, ממתי מקום עבודה מתרוקן בחמש?"

המוטיבציה, בעיקר של נשים, לשמור על מקום העבודה ועל הקריירה שבנו עד שבאו הילדים, גובה מחיר לא פשוט. אם פעם אימהות העובדות בהיי-טק עברו לעיצוב שכמיות הנקה ולייצור רסק אורגני, משום שלא הצליחו להתמודד עם השעות המטורפות בתעשייה, היום גם נשים שלא מתעניינות ביוזמות הבייבי-פרנדלי מתעקשות לשמור על המקצוע המקורי, מבלי שיצטרכו להעביר את הילד למשמרת שנייה אצל מטפלת.

"זה לא הכי נעים לקום בכל יום בחמש ועשרים, בטח שלא בחורף כשהשמש עוד לא זורחת", מאשרת מיכל ענבר, 34, אם לשלושה, מנהלת בקרת איכות ב-MGVS, סטארט-אפ חיפאי בתחום הביוטכנולוגיה. "הגוף לא בנוי לזה ולא מתפקד אותו הדבר", היא אומרת, "אבל מה לעשות שאין בתחום שלי עבודה שאפתנית עם מקום לקידום, שמאפשרת לך ללוות את הילד בשמונה לגן ולצאת הביתה בשלוש. על משהו חייבים לוותר; אני ויתרתי על שעות שינה ועל הטלוויזיה בערב. מחיר נמוך בהשוואה לחלופה שלא לראות את הילדים שלי אחר הצהריים".

ענבר מגיעה לעבודה ברבע לשבע ויוצאת בשלוש, כדי להגיע עד ארבע לילדים בקריית ביאליק. "אני לא האימא היחידה שמגיעה לפני שבע. מקום העבודה מאוד מפרגן, אבל מצפה לנפח שעות מסוים, וזו הדרך לעמוד בו. ברור שאם הייתי רווקה היה לי יותר קל, ואולי גם הייתי מתקדמת יותר מהר. גם לא הייתי נלחצת כמו עכשיו, כשפגישה מתעכבת ונמשכת עד אחרי שלוש. אבל לעבודה שלי מגיעים עם רמת השכלה מסוימת, בגיל שכבר יש לך ילדים, ומקום העבודה שבחרתי לא חושב ששלוש זה רק אמצע היום".

את בעצם לא מלווה את הילדים בבוקר. אין תחושת החמצה?

"הילדים רגילים שאני לא בבית כשהם קמים. לשאול אם אני חסרה להם בבוקר, זה כמו לשאול אם אבא חסר להם אחר הצהריים. זו המציאות שהם מכירים".

לשלושת הילדים של לי ליפשיץ, 36, התעצבה מציאות חדשה. אמם יוצאת מהבית בכוכב יאיר בשש בבוקר, כדי להגיע עד שש וחצי לעבודה בסטארט-אפ אוברסי בפתח תקווה. "אם אני במקרה בבית בבוקר, הילדים טוענים שאני רק מפריעה ומעכבת את כולם, כי הם התרגלו להתעורר עם אבא שלהם", היא מספרת. "ההסדר הזה התחיל לפני שלוש שנים, כשחיפשתי עבודה אחרי לידת בתי השנייה. עברה במוחי המחשבה לעשות הסבה מקצועית, אבל לא היה לי שום רעיון, והיי-טק זה מקצוע נורא נחמד שלא התחשק לי לוותר עליו.

"בראיונות עבודה אמרתי שאני מחפשת משרה מלאה ולא מעבר לזה. הדגשתי מה הן השעות שאני מסוגלת לתת, ואף פעם לא אמרו שזאת בעיה. ההיי-טק הזדקן, זה לא כמו פעם שהיה צריך לטחון שעות ומי יודע מה היה קורה אם לא היית נשאר עד הלילה. גם הגברים לא מושכים היום את הזמן, כי גם כשהם באים בשמונה הביתה, חצי מהנשים רוצות לירות בהם".

אף מעסיק לא מודה שזה מגביל אותו?

"רווקים לא עובדים יותר מאיתנו. זאת אשליה. הם עוזבים מאוחר אבל מגיעים לעבודה ב-11:00, חצי יום מצ'וטטים באינטרנט, ויוצאים לשעה ארוחת צהריים בחוץ. אנחנו יוצאות מוקדם אבל מתקתקות עניינים. אם צריך לאסוף ילד בארבע, העט נופל בשלוש וחצי. את לא יכולה לצאת בארבע ורבע גם אם העולם מתהפך. בתור מתכנתת, זה לא ממש מפריע, כי אני עובדת לבד. מספיק שיהיו כמה שעות חפיפה ביום עם השאר ואני מסודרת. נכון שוויתרתי על תפקיד של ראש צוות, כי אי-אפשר להחזיק בתפקיד כזה ולצאת קבוע בשלוש וחצי. אבל אם ארצה אוכל תמיד לחזור לזה. זו שאלה של סדרי עדיפויות".

מה קורה כשיש פרויקט לחוץ וכולם מתגייסים למאמץ?

"במקרים מיוחדים אני מארגנת סידור לילדים ונשארת, אף על פי שעפעפיי נסגרים בשבע. מי קבע שלהישאר עד 12 בלילה זה אפקטיבי? ממילא כשאני מסתכלת למחרת על מה שכתבתי אחרי שעה מסוימת, אני תמיד אומרת לעצמי 'אלוהים איך יכולתי להיות כל-כך מטומטמת, ומוחקת הכול'".

גבולות ההבנה של המעסיק

סידור העבודה החדש הזה היה מתקבל בהרבה פחות אהדה לפני עשור. "התנפצות הבועה אותתה לאנשים שמשהו בצורת העבודה שלהם לא הגיוני", מאבחנת אפרת נצר-וייס פסיכולוגית תעסוקתית מומחית. "היום זו כבר לא בושה לומר שאתה רוצה מקום עבודה מסודר וביטחון בעבודה. כבר לא מביך להגיד שאתה עובד בחברה מבוססת ולא בסטארט-אפ. התחיל תהליך של שימת גבולות שכולל חזרה לדפוסי העבודה של פעם, כשהתחילו מוקדם וחזרו הביתה מוקדם".

וממתי מעסיקים נהיו סובלניים כל-כך?

"מעסיק מתוחכם הוא לא פראייר. הוא יודע שעדיף למדוד אנשים לפי תפוקה ולא לפי שעות. ויותר מזה, הוא מבין שהמאמץ שנדרש כדי להיות כל-כך מוקדם בעבודה מפתח את המוטיבציה. עובדים שמשקיעים כזה מאמץ כדי לשמור על מקום העבודה שלהם לא היו מתמידים בזה, אם לא היו יודעים להסביר לעצמם למה שווה להם לקום בשעה כזו, ולא להיפרד מהילדים שלהם בבוקר. כסף הוא לא הנימוק היחיד כדי להצדיק השקעה כזאת. צריך עוד משהו, כמו סיפוק ומחויבות אמיתית לעבודה".

למציאות החדשה הווי משלה. "אנחנו מזהות אחת את השנייה במעלית ומחייכות. אימהות שבשבע בבוקר כבר נמצאות במשרד, ובשלוש וחצי-ארבע נפגשות שוב במעלית כשהן יוצאות בריצה הביתה", מספרת שרון צ'סלר, מנהלת שיווק בחטיבת הדפוס הדיגיטלי של קודאק ישראל, ואם לשניים.

ילדה עם אמה (תמונת AVI: חדשות1 ערוץ 2)
האמהות יוצאות מוקדם כדי לבלות עם הילדים | תמונת AVI: חדשות1 ערוץ 2

סמדר צדקה, 39, אם לשלושה ומתכנתת בטלדור: "במקום העבודה הקודם שלי היינו שותות את הקפה הראשון של הבוקר יחד. עכשיו אנחנו מנצלות את השקט כדי לטחון עבודה. הקפה הראשון של היום הוא בשש וחצי מול המחשב. אין שיחות מסדרון ואין מה נשמע. יושבים ומתקתקים".

היא מגיעה שלושה ימים בשבוע בשש וחצי, ועוזבת בשלוש וחצי. ביומיים הנוספים היא מגיעה בתשע ויוצאת מאוחר יותר, בהתאם לדרישות. "הרעיון בימים המאוחרים הוא להתאים את עצמי לסביבת ההיי-טק, כי בכל זאת מצפים שאתן שעות נוספות. כשיצאתי כל יום מוקדם כדי לקחת את הילדים שילמתי מחיר מקצועי. אמרו לי, 'גברת, את לא עובדת מספיק'. והוציאו אותי מהפרויקט שעבדתי בו. מאז, עשיתי את הסידור הזה. מי שמקבל אותי לפרויקט מודע למגבלות, כי הדברים על השולחן מהתחלה".

מה מאפיין חברה המקבלת את התנאים שלך?

"ההבנה שאנשים לא צריכים לשרוף שעות כדי להראות שהם עובדים. יש עניין של אמון ופיקוח על התפוקה, וזה מספיק. בפרויקטים שמוכנים לקבל גישה כזו, גם כשנעשית הערכת זמן מול הלקוח, המנהלים מביאים בחשבון שאנשים לא ישבו לעבוד עד עשר. גם לא הצעירים".

טוב, תמיד אפשר להשלים עבודה מהבית.

"בשום פנים ואופן. עבודה זה עבודה ובית זה בית. אין לי הרבה זמן בערב, וגם צריך שיהיו חיים מעבר לעבודה, מה גם שכל עוד הילדים ערים אני מדחיקה את העייפות, אבל כשהם נרדמים זו התמוטטות מוחלטת. אפילו להחזיק את העיניים פקוחות מול הטלוויזיה זו משימה קשה".

צ'סלר, לעומתה, גמישה יותר ביחסים בין בית ועבודה: "אני חייבת לספק את הסחורה, והרבה פעמים עושה מקלחת כדי להתרענן ומתיישבת בתשע וחצי בערב עם הלפטופ וכוס קפה ביד, להשלים דברים. אין ברירה, כשיש דד-ליין את מרשה לעצמך לקרוס רק יותר מאוחר. פעם גם הייתי עונה לטלפונים גם אחר הצהריים, עד שהילדים העירו לי שאפסיק. יש גם עניין של העבודה מול חו"ל. אני עובדת הרבה מול רוצ'סטר וונקובר, וזה מחייב שיחות ועידה ליליות, שנעשות מהבית. לפעמים אני מרכזת אותן לאותו ערב ונשארת מאוחר בעבודה, בגיבוי של בייביסיטר".

אז איפה את שמה את הגבול?

"אם הבוס או אפילו המנכ"ל יבקשו ממני משהו, אני מרגישה מספיק בטוחה לומר להם שאני צריכה לצאת ושזה יחכה למחר, בלי שארגיש שזה מסכן את עתידי המקצועי. זה לא מובן מאליו בהיי-טק".

לא חוזרת לסידור הזה

אפשר לחיות ככה לאורך זמן? טל-פלג שולמן, 37, החליטה עם לידת בתה השלישית, לפני שנה, שהיא לא חוזרת לשגרת עבודה כזאת. כיום היא בחופשת לידה ארוכה בבית, עם מחשבות על הסבה לניהול פרויקטים של בנייה.

קודם לכן שימשה פלג-שולמן בתפקיד בכיר בחברת פארמה קטנה בתל אביב. לדבריה, "פעמיים בשבוע קמתי בחמש וחצי והתגנבתי בשקט החוצה, כדי להגיע לעבודה בשש ולצאת בשלוש וחצי לאסוף את הילדים. בשאר הימים הגעתי בשמונה ונשארתי כמה שצריך, כי סידרתי גיבוי של מטפלת או של ההורים שלי.

"אחרי יום ארוך כזה, את מביאה הביתה חבילה שלמה. הפיפס הראשון שהילד עושה מקפיץ אותך, כי את כל הזמן על הקצה, עם הרבה עייפות ותסכול. זה נורא לא פמיניסטי לומר, אבל הגעתי למסקנה שזה לא שווה את המחיר. להגיד שאין ימים שאני מתייבשת בבית או מרגישה בודדה? בטח שיש. אבל למשרה מלאה בהיי-טק אני לא חוזרת, ופחות מזה אין".

איך היה בעבודה עצמה?

"בימים שבהם הגעתי בשש, הייתי לבד עד שמונה ומאוד אהבתי לעבוד בדממה, בלי הפרעות. אבל עבדנו הרבה מול חברות בחו"ל וזאת הייתה בעיה, בעיקר עם אירופה. גם כשיצאתי בשלוש וחצי, לא הרגשתי שזה מתקבל יפה. היה לי מזל כזה, שחמש דקות אחרי שהלכתי היו מחפשים אותי כדי לברר משהו, והנה עוד פעם אני לא פה. הסידור הזה גם מעורר תחושה של חוסר אמון מצד המעסיק. במקום עבודה אחר שלי, שגם אליו נהגתי לבוא מוקדם, האחראי עליי הגיע פעם בשבע בבוקר כדי לראות שאני באמת שם".

התשובה לשאלה איזה בוס מתחשב יותר אינה מובנת מאליה. האם מעביד, שהוא בעצמו הורה לילדים, מקבל את האילוצים ביתר הבנה? לא בהכרח. אישה לא תמיד נוחה יותר מבוס גברי. "איך זה שאני גידלתי שלושה ילדים והסתדרתי מצוין, ואת לא מסוגלת למצוא בייביסיטר?" היא מסוג האמירות שדווקא נשים השמיעו למרואיינות בכתבה זו.

"מי שמשתדל לצאת מוקדם מבין אנשים אחרים", מאבחן דיוויד גולדשטיין, 30, העובד בחברת תוכנה תל אביבית, "ומי שלא רואה את הילדים שלו לא מבין למה אחרים רוצים". מאז הולדת בתו לפני חודשיים, גולדשטיין משכים קום ומופיע לעבודה בשבע, במקום בתשע. סדר יום טרי יחסית, שיצטרך להיבחן לאורך זמן. לא בטוח אם הוא מודע למחיר ההסדר שאליו הוא נכנס.

וכאן מתבטא הבדל מרכזי בין גברים לנשים המאמצים סדר יום מוקדם. הנשים פועלות מתוך חוסר ברירה, הגברים מודעים לכך שיש להם גיבוי. "יש שעות של בנים ושעות של בנות", מסבירה ליפשיץ. אמנם בכל חברה שבה החלו אימהות להתייצב מוקדם, החלו גם גברים לאמץ את השעות המוקדמות, "אבל אצלם", מסכמות מרבית הנשאלות, "זה יותר כדי להימנע מהפקקים או כדי שיוכלו לרכוב על אופניים לעבודה לפני שנהיה חם".

אבל נחזור לגולדשטיין. "אני קם בשש", הוא מספר, "מתארגן, מוציא את הכלבה לרבע שעה, ואז מדווש על אופניים חצי שעה לעבודה. אם הילדה מעירה אותנו מוקדם במיוחד, כל זה מתחיל עוד הרבה קודם. הרעיון הוא לצאת הכי מאוחר בארבע וחצי, כדי לעזור לאשתי".

ואיך קיבלו את זה בעבודה?

"בצוות שלי יש עוד שתי אימהות שמגיעות מוקדם, כך שזה לא מאוד חריג. נכון שבהיי-טק אוהבים למדוד אותך לפי שעות, אבל למזלי המנהל הישיר מעריך אותנו לפי עמידה ביעדים ומדדים באישיות, ואני מרגיש שאני נותן את המקסימום. אני גם לא יוצא לארוחות צהריים ארוכות, ולא עושה הפסקות של יותר מכמה דקות.

"יכול להיות שיש בכירים יותר שלא אוהבים שאנשים יוצאים לפני שבע וחצי בערב", הוא מהסס, "אבל אף פעם לא העירו לי על זה. בשיחת המשוב האחרונה קיבלתי פידבקים טובים, והנושא הזה בכלל לא עלה. אני בן אדם של בוקר, כך שמאוד נוח לי ככה. מובן שלפעמים יש דברים דחופים, וזה גולש. זה לא שהעט נופל לי בארבע, אבל אני משתדל לכוון לשם".

כשאשתך תסיים את חופשת הלידה ותצטרך לחלוק איתה את איסוף התינוקת אחר הצהריים, זה כבר לא מספיק טוב להשתדל.

"אני מניח שככל שעולים בסולם הדרגות השעות נהיות יותר תובעניות, וזה נשמע פחות רציני להגיד שאתה יכול לקיים ישיבות רק בבוקר. הקונפליקט בין קריירה למשפחה תמיד יהיה קיים. נגיע לגשר ונראה".