בסיום תכנית הרדיו שלו, לאחר עוד ויכוח סוער, עו"ד יורם שפטל מבהיר שהכל בסדר. "אני מרגיש מצוין", הוא אומר בריאיון לחדשות 2. "ממש מצוין. בשביל זה התכנית הזו קיימת, על מנת לאפשר לי לומר את מה שאמרתי באמצעות ויכוח כזה. אני בכלל לא בעצבים, גם באמצע הוויכוח. אני מעצבן, אבל אני לא מתעצבן".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
שפטל מצטנע. הוא לא סתם מעצבן. הוא מותח את גבולות חופש הביטוי וחופש הביזוי עד למחוזות, או אם תרצו עד לתהומות, שלא הכרנו. התכנית השבועית שלו משודרת כבר חמש שנים בגוש דן ובצפון, והיא כל כך בוטה שיש עליה גם פרודיה שבועית - בתכניתם של שרון טייכר וערן זרחוביץ' בגלי צה"ל, "חותרים למגע".
אבל, מה לעשות, במקרה הזה - המקור הרבה יותר קיצוני מהפרודיה שלו. גם בצוות התכנית מסתייגים מדבריו של המגיש. "לא נוח לי ואני לא ארחיב", אומר רביע באדר, טכנאי השידור של שפטל בתחנת הרדיו. "בתור לא יהודי, לא נוח לי כל כך להאזין לתכנית הזאת, אבל אני עושה את העבודה שלי".
"ספינות מלחמה - שיא של אסתטיקה ויופי"
שפטל בן 64, התחתן מזמן אבל מהר מאוד התגרש. הוא מחזיק פורשה, אבל בדרך כלל נוסע בתחבורה ציבורית. ומתוך פרינציפ אין לו טלפון סלולרי. הוא גר בווילה ענקית בקיסריה, ונולד וגדל בצפון תל אביב שאותה הוא מתעב. כלומר, גם אותה הוא מתעב. בכלל, קשה למצוא דברים ששפטל תומך בהם, חוץ מאוניות מלחמה. "אני ממש מוטרף על ספינות מפרש מלחמתיות", הוא מודה. "זה בעיניי שיא של אסתטיקה ויופי. כשהייתי נער, רציתי להיות נער סיפון. זו הרפתקה אדירה להיאבק מול כל מיני מלחים שרוצים להרע לך".
"לשבת איתו חמש דקות ולא לריב איתו, זה לצאת בנס", מספר חברו של שפטל, עו"ד ששי גז. "לפעמים אתה שואל את עצמך למה הוא לוקח כסף. הוא אוהב את המריבה, את הוויכוח. אני מחבב אותו מאוד, אני חושב שזה הדדי, אבל להגיד לך שהוא יוצר קשרים קרובים עם אנשים, קשה מאוד". גם עו"ד אביגדור פלדמן נמנה בין חבריו של שפטל: "באופן מוזר, אני כנראה החבר השמאלני היחיד שלו", מעיד פלדמן. "פעם שאלו אותי מי עורך הדין שהייתי בוחר לעצמי אם הייתי מסתבך ואמרתי שפטל".
בינתיים, עד שפלדמן יסתבך, שפטל מתפרנס מלקוחות מעטים - אבל איכותיים. למשל ראשי ארגון הפשע, יצחק ומאיר אברג'יל. "כשהלכתי להיות עורך דין, עשיתי את מה שרציתי להיות מלפני גיל 10", הוא נזכר, "סניגור פלילי שנלחם בחירוף שיניים ביחסי כוחות בלתי אפשריים מול הממסד". בין לקוחותיו הידועים: חגי עמיר, שקשר עם אחיו לרצוח את רבין, ובאחרונה גם אלי כהן שהרג את אשתו בתאילנד, ביתר את גופתה, והיום הוא חופשי ומאושר. "הלקוחות בוחרים אותי", טוען שפטל, "לא אני אותם. למעט מקרים בודדים ביותר, כמו דמיאניוק".
"רציתי להציג את הממסד המשפטי ככלי ריק"
ג'ון איוון דמיאניוק הוסגר מארצות הברית לישראל והואשם כאן שהוא "איוון האיום", הסאדיסט שהתעלל, ורצח ודחף מאות אלפי יהודים לתאי הגזים בטרבלינקה. המשפט נגדו נוהל מול מצלמות הטלוויזיה בבנייני האומה בירושלים, והסניגור שפטל שיחק את התפקיד שנולד אליו: אחד נגד כולם. כך אמר שפטל מעל דוכן הנואמים במשפט ההוא: "הסנגוריה בצער רב הגיעה למסקנה שמן הראוי לבקש מכבוד שלושת השופטים לפסול את עצמם מלהמשיך ולדון משום שבכל מה שאמרתי יש משום עוינות או לפחות חשש לעוינות לסנגוריה ולמעשה לנאשם".
השופטים לא יכלו לסבול אותו, ובעיתון של המדינה, שפטל חטף יום יום בגלל כתב אחד, נח קליגר, שישב ביציע. "הבעיה היא שלא יכול להיות שעורך דין יהודי וישראלי יגן על רוצח אס.אס אוקראיני שפעל במחנות ההשמדה, זה לא יכול להיות", טוען קליגר גם כיום. שפטל מספר שפגש את דמיאניוק לפני המשפט והשתכנע שהוא חף מפשע, משום שדמיאניוק לא זיהה את המילה "גוועאלד", שאותה אמור היה לשמוע מקורבנותיו היהודים. רק אז, לדבריו, הסכים לייצג אותו. "ראיתי הזדמנות לבוא ולקלקל את ההצגה הזאת שהייתה ממש דוחה בעיניי", מסביר שפטל, "וחשבתי שאולי אני גם אצליח להציג את הממסד המשפטי הבלתי אהוד עליי בלשון המעטה ככלי ריק".
אבל קליגר מנגד עומד על שלו: "ברור שהוא ידע שזה איוון האיום, אלא ששפטל ראה לכאורה הרבה כסף ובנוסף הוא רצה גם כביכול להיות מפורסם. ההתנהלות של שפטל היא בדרך כלל שערורייתית, אבל במשפט דמיאניוק זה עבר את כל הגבולות. הוא התנפל על עדים, המעטים שבכלל שרדו את טרבלינקה". גם מצד השופטים נשמעה ביקורת חריפה על אמירותיו של שפטל: "השפה העברית היא שפה עשירה", אמר לו אחד השופטים באולם, "ואפשר למצוא בה התבטאויות נאותות לדברים שאדוני לפעמים משמיע בצורה לא נאותה".
הערעור לעליון התעכב בגלל פגיעה בסנגור השנוא. "זרקו לי חומצה במטרה לעוור אותי בשתי העיניים, החומצה פגעה רק בעין אחת, וגם אותה הצלחתי לשקם בתהליך ארוך", מתאר שפטל. העיכוב הזה הציל את הלקוח שלו, כי בינתיים התפרקה ברית המועצות, ארכיון הק.ג.ב נפתח, ושם מצא שפטל רישומים ולפיהם שם משפחתו של איוון האיום לא היה דמיאניוק. "הייתי מאוד מאוד שבע רצון, אני לא רוצה לכחד. זה זיכוי שהוגדר על ידי הניו יורק טיימס כאחד מ-25 הזיכויים הגדולים של המאה ה-20", מסכם שפטל את הפרק הזה בחייו. הלקוח האוקראיני מת לפני שנה בגיל 92, לא לפני שהורשע בגרמניה על רצח יהודים במחנה סוביבור.
"גלי צה"ל הוא אכן הבית של המחבלים"
אבל המאזינים - כך לפחות על פי צוות ההפקה של שפטל - אוהבים אותו. "אני מודע לזה שיש הרבה מאזינים נאמנים שיודעים שזה היום שלהם לעלות לשידור, ואני נותן להם פתחון פה", מספר סער פלסנר, עורך התכנית. "הם מעריצים אותו, הוא חצי אלוהים בשבילם". איזה מהפך מפואר: האליל הרדיופוני הוא אותו הסנגור שנחשב פעם לבוגד בעם היהודי, והפך את עצמו לקטגור שמאשים יהודים אחרים בבגידה.
זה כבר זמן רב ששפטל תוקף את תחנת הרדיו גלי צה"ל ומכנה אותה "הבית של המחבלים". והוא עומד על כך: "גלי צה"ל הוא אכן הבית של המחבלים, משום שגל"צ מושיט להם מיקרופון בכדי לתת להם פתחון פה תעמולתי. זה הבית של המחבלים".
אבל לא רק עם התחנות המתחרות הוא מתעמת. ישנן גם מלחמות מבית: נתן זהבי, הראשון שבנה קריירה על גסות רוח, חטף משפטל תביעת דיבה לאחר שכינה אותו "אדולף". בכתב ההגנה טוען זהבי שבסך הכל השתמש בביטוי השגור בפיו של שפטל, ושהלה הגיש את התביעה כדי להשתלט על רצועת השידור שלו. שני השדרים של אותה התחנה ממשיכים להתקוטט ביניהם בבית המשפט.
יורם שפטל שחלם להיות נער סיפון רק בשביל המריבות, מקבל כיום מריבות בכמות חלומית. האיש, שלטענתו לא מתעצבן לעולם, תלה תמונה של לנין בסלון שלו כדי לתפוס שלווה. "אני מת על התמונה הזאת, היא נהדרת", הוא אומר, "אבל אני באמת דמוקרט וגם כל ההתנהלות שלי לא יכולה להיות שעה אחת בדיקטטורה. אם במדינת ישראל הייתה דיקטטורה, מזמן הייתי מוצא להורג".