באחד מרגעי השיא בעונה השנייה של "האח הגדול", אלירז שדה מנסה להסביר לסער שיינפיין את מהות היחסים ביניהם: "אנחנו כמו שני גלדיאטורים", הוא אומר, "שנינו נלחמים זה בזה וכולם רואים דם". רצתה המציאות וגם היום, בדיוק שנתיים אחרי, הם ניצבים משני צדי המתרס.
בימים האחרונים התפרסם ששיינפיין מאשים את הפקת התוכנית ואת הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ', בטענה שהוא סומם על ידי מתן כדורים מסוג ציפרקלס (תרופה אנטי דיכאונית מסוג SSRI הניתנת גם לטיפול בחרדה) וריספרסדל (תרופה אנטי פסיכוטית הניתנת גם במינון נמוך לטיפול במצבי רוח לא יציבים או להרגעה).
שדה מנסה לשמור על דיפלומטיות, אבל הטענות האחרונות תופסות אותו לא פחות מהמום. "אני קורא שאומרים 'הסתובבנו מסוממים', 'לא ידענו מה קורה איתנו', ואני בהלם", אומר זוכה העונה השנייה של האח, "באמת? מעניין אותי לדעת מי האנשים האלה כי אף אחד שם לא היה מסומם, זה מה שאני חושב. מה, לא היו רואים את זה?".
נכון, שדה עובד היום בקשת, אבל עדויות הן עדויות, והמציאות המוצגת בשני המקרים שונה בתכלית: "מעולם לא נאמר בשיחות עם רבינוביץ' שום דבר על מה שקורה בחוץ. זה נשמע לי מוזר מאוד", הוא אומר.
איך זה נראה מאחורי הקלעים, עד כמה הליווי הנפשי הוא צמוד?
"אני יכול להעיד רק על עצמי, כי הכל שם מתנהל בצורה שלכל אחד יש את הפינה שלו. האח הגדול קורה לאיקס לחדר, אבל אתה לא יכול לדעת אם הוא מדבר עם האח או עם פסיכולוג. הכל חסוי. היה ליווי צמוד. זה לא היה אפילו ברמת בקשה, זה היה ברמת השגחה קבועה. פעם בשבוע-שבועיים, אני אפילו לא זוכר, הייתה שיחה ונקסט".
שמת לב לשינוי התנהגותי אצל אחרים?
"לא הייתי ער למשהו כזה, להתנהגות מוזרה של אנשים, ברמה של 'וואו, מה קורה לו, מה עובר עליו'. לא היה מישהו שהיה מטורף ופתאום דמם ולא היה מישהו שדמם ופתאום נטרף. גם היום כשאני שומע שקיבלו כדורי הרגעה אני יכול להגיד שלא שמתי לב לשום דבר".
לך הציעו כדורים?
"לא".
עד כמה חשוב מערך התמיכה הנפשית?
"חשוב מאוד".
"אני לא בקשר עם סער, אבל יכול להיות שהוא מרגיש שהוא נפגע"
לא קל בבית האח הגדול. עוד לא פגשתי מתמודד שאמר אחרת. למעשה, לרוב הצופים קשה להבין איך הדיירים נכנסים לשם מלכתחילה. להיות סגור בבית, בלי טלוויזיה או היסחי דעת, להתמודד כל היום עם אנשים שלעיתים די שונאים אותך, וכל זה בלי לומר מילה על עשרות המצלמות מסביב. בשלב זה של הריאליטי, כולנו כבר יודעים שמדובר בסיטואציה שחושפת את המתמודדים למצבי לחץ, מוציאה מהם דברים שלא ידעו שקיימים בהם והרבה פעמים נגמרת בבכי.
"אם זה אינטנסיבי מדי, בן אדם יכול לקום וללכת", מתעקש אלירז. "מה הבעיה, אני לא מבין. מישהו כפה על מישהו להיות שם? אולי אני לא קורא את המפה נכון או שאולי אני מטומטם. אתה יכול ללכת בכל רגע נתון. אני לא הרגשתי שום כפייה. אף אחד לא קשר אותי, אך אחד לא אמר לי אתה חייב להיות פה, או תעשה ככה ואל תעשה ככה. אף אחד לא הכתיב לי. הייתי אדון לעצמי. למה זה פתאום נשמע כמו כפייה? אני לא מבין. 60 אלף איש עומדים בתור כדי להיכנס, פתאום זה כפייה? זה נראה לי כאילו מאבדים פה את האמת. פתאום כולם הכריחו אותם, כולם סבלו, משחקים להם במוח. אני לא אומר שאין משחק מוחות מאוד חריף, ואם אתה לא קורא כמה מהלכים קדימה אז אתה יכול באמת ללכת לאיבוד, אבל זה כמו שקורה בכל מקום אחר".
לך היה קשה בבית האח?
"לא. אני אומר את האמת, רסמי, ואני אומר את זה תמיד. הקרובים שלי אומרים 'טוב, אתה שרוט'".
אנשים מתארים החוויה כטיפול פסיכולוגי ממוקד.
"ברור. הרי ממה אנחנו מתבגרים? יש משוואה שאומרת שככל שכמות הדינמיקות החברתיות שלך גבוהה יותר, ככה גם ההתבגרות שלך תתקדם יותר מהר. באח הגדול הדינמיקות החברתיות נכפות עליך, אתה עובר בארבעה חודשים כמות של דינמיקות חברתיות שבחוץ יכולות לקרות בשש שנים".
אנשים נשברים שם.
"מה זה להישבר? לבכות זה להישבר? או להגיד אני רוצה הביתה?"
היה לך רגע כזה?
"לא. בשום שלב".
זה מה שהביא אותך לגמר?
"האח הגדול זה מקום שאת אומרת לעצמך 'ואללה, יש אלוהים והוא פה'. למה? כי אם אנחנו כל הזמן אומרים 'אלוהים רואה, אל תדאג, אני עשיתי טוב, אלוהים רואה, אלוהים משלם', באח הגדול אלוהים זה הקהל בבית. הוא רואה מי טוב ומי רע, מי עשה טוב ומי עשה רע, ומחליט".
במקרה שלך, קל להגיד את זה. אבל מה יגידו אחרים? אני לא בטוחה שסער שינפיין חושב היום אותו דבר.
"עוד פעם, זה עניין של בן אדם מול עצמו. אז אולי זה ווייק אפ קול. כשנכנסתי לאח הגדול מבחינתי זה היה אחרי 27 שנה שחיכיתי שזה יקרה. תמיד אמרתי 'אני לא עושה רע אז איפה אלוהים?' אז הנה אלוהים".
אלוהים הוא בדמות צ'ק ענק שכתוב עליו מיליון שקל?
"אני לא אומר שאני צדיק אבל אני אומר שאני לא עושה בכוונה כדי לפגוע באף אחד. אבל אם אתה תפגע בי אז תסלח לי אבל כשאצטרך, אני אפגע בך. ככה זה עובד בחיים. אין מה לעשות אחותי. כולם נורא מתייפייפים אבל אם לא נפגע בבן אדם שפוגע בנו – הוא יפגע בנו לנצח".
בוא נעבור מהתיאור האמורפי לדוגמה ספציפית.
"בריב הגדול שלי עם סער, אני הבלגתי והבלגתי וכל הזמן אמרתי לא נורא חפיף, עד שאמרתי קאט עכשיו תורי, אם אני לא אגיד משהו אתה תדרוך עליי עד אני אצא מפה. והגבתי".
מה לדעתך הוביל את סער להגיד את מה שהוא אומר עכשיו?
"אני לא רוצה ללכלך. כנראה שהוא מרגיש ככה, אני לא יודע. סער הוא מי שהוא, אני יכול להגיד שהוא בן אדם, עם החסרונות והיתרונות שלו. ומה שהוא חושב, שנשלחתי להגיד, או שכיוונו אותי - אני מצטער אבל אלו היו מילים שלי. אם הוא חושב ומאמין בזה אז איתו הסליחה. אני לא בקשר איתו, אבל יכול להיות שהוא מרגיש שהוא נפגע. הוא קיווה מאוד לנצח. יכול להיות שהשתנו לו הדברים אחרת ממה שהוא חשב".
מישהי שהייתה אתכם בבית האח התקשרה למערכת והיה לה חשוב להגיד שסער מקנא בך. היא סיפרה שהם היו יושבים ביחד ורואים אותך בטלוויזיה והוא היה משתגע ואומר 'אני צריך להיות שם, לא הוא'. נשמע לך הגיוני?
"אני לא יודע. אם זה ככה אני מצטער בשבילו, אין לי מה להגיד יותר מזה. בהנחה שזה נכון, כואב לי עליו. אני מאוד מאמין שאם הפסדת, תקום. תמשיך הלאה. למה, אני לא הפסדתי? הפסדתי בחיים. אם ככה הוא באמת העביר את השנתיים האחרונות צר לי, אבל מה אני יכול לעשות? מה אני אמור לעשות?".
נפגשתם מאז?
"ראיתי אותו איזה פעמיים בבית קפה, לחיצת יד, לא יותר מזה. הוא נראה מבסוט, מאושר. אבל את יודעת, אז מה אם הוא נראה".
"דעת הקהל יכולה להיכנס לך לבית בלי שתשים לב"
השבוע חוגג אלירז יומולדת. זאת אומרת, לא את היום הממשי שבו הוא נולד, אלא את היום שבו יצא מבית האח – שם עבר את הטרנספורמציה הגדולה בחייו. "אני לא אחד שנדבק לתאריכים, כי אני לא אחד שזוכר", הוא אומר, "אני מעדיף לדפדף את החיים בצורה של עברה שנה ועוד שנה. אבל פה אני זוכר. נכנסנו ב-15 לנובמבר, ויצאנו ב-4 למרץ".
שדה נכנס לבית בנווה אילן אדם אחר. סטודנט לראיית חשבון מגבעת אולגה, מלצר במסעדת דגים, אחד כזה שלא היו לו דרישות גדולות מהחיים. היום, בגיל 30, הוא אחד האנשים הכי עסוקים בתעשייה – מנחה את התוכנית "מה אתם אומרים" לצדו של גל אוחובסקי, שרק לאחרונה העיד שבזכות אלירז יותר אנשים אוהבים אותו, כותב שירים – ואת יום העבודה העמוס הוא מסיים כשבזרועותיו מלכת היופי בדימוס אילנית לוי. "טוב לי, אנחנו מאוהבים", אומר אלירז ומבקש לחתום בכך את נושא השיחה הכי פחות אהוב עליו. חמוד, חשב שנוותר לו.
אז למה אתם לא נראים יחד, לא הולכים לאירועים יחד?
"לאיזה אירוע את רוצה שאני אלך? את רואה אותי באירוע אחר לבד? את רואה אותה באירוע אחר לבד? מה אני אלך לאירוע? את רוצה להסביר לי מה עושים באירועים האלה?".
שותים קוקטייל, מנשנשים חטיפים, מסתובבים ומקבלים מתנה שווה.
"את חושבת שאני עושה טעות שאני לא הולך? אני אוהב את הבית. גם זוגתי אוהבת את הבית. אם יהיה אירוע שחשוב ללכת אליו, נלך. עד כה לא היה משהו כזה. אנחנו הולכים לפינה שלנו, לשתות את הכוסית שלנו פעם ב..אני גם אוהב את הפרטיות שלי".
איך זה להיות בזוגיות עם אישה שיש לה ילדים, אתה סוג של אבא?
"אני לא סוג של אבא. יש להם אבא טוב, הכל בסדר. אני מעדיף להשאיר את זה בסטטוס של שומר לעצמי את ההתנהלות שלי הפרטית".
אבל אייל כן מדבר עליך, בהופעות הוא אומר שקשה לו לראות את הגרושה שלו בזרועות של גבר אחר.
"אז תשאלי אותו, את שואלת אותי?"
איך היחסים איתו?
"אני מפרגן לו, הכל טוב, אין את מה שמחפשים בתקשורת כל הזמן, הרגשה לא נעימה. הכל טוב".
למה אתה כל כך קנאי לפרטיות שלך?
"אני באמת חושב שזוגיות ומשפחה זה דברים שאני רוצה לשמור לעצמי. לא בקטע של להתנכר, אני מרגיש שדעת הקהל יכולה להיכנס לך לבית בלי שאתה שם לב. הערות, תגובות, ביקורות – כל זה יכול להיכנס לך במהירות לבית. וברגע שאתה מדבר על הצד האישי שלך אתה פותח דלת ואומר 'בואו, תכניסו את הסופה ואני אלך לאיבוד'. אני מרגיש שזאת הדרך שלי להיות בשליטה. אני מבין שמכירים אותי, את העבודה שלי כולם רואים. אני חשוף כל כך, כולם יכולים לדבר עליי ועל כל נושא שקשור אליי. אז את המשפחה שלי ואת הזוגיות שלי, אני פשוט לא יכול אחרת, אני חייב לשמור קרוב אליי. אני מנסה לגונן על הפינה החמה והשקטה שלי".
איך אתה מתמודד עם הביקורות?
"בהתחלה אמרתי 'מה אתם רוצים?' אבל אז אתה מבין שיש הרבה פוליטיקות ודברים אחרים. כמו בסיפור הזה עם סער. מה, את רוצה שאני אקבל ביקורת טובה ב'ידיעות'? זה לא הגיוני שזה יהיה שם".
למה?
"סטטיסטית מאה אחוז מהביקורות שם שליליות. מה, קשת עשתה רק דברים רעים עד היום? זה לא הגיוני. הזכיינית הכי מצליחה בטלוויזיה מספרית, הפקתית והכל - מקבלת רק ביקורות גרועות? אחינו, אתה קצת מסריח. אני לא יודע איך זה באמת עובד, אבל אני אומר שיש כאלה שעושים, ואם הם פחות טובים מזה אז הם מלמדים ואם הם כבר לא יכולים ללמד אז הם מבקרים. אני מכבד את כולם".
אתה אומר לעצמך לפעמים 'פאק, לפני שנתיים היית סטודנט לראיית חשבון, מה קרה עם החיים שלי'?
"היום אני כל כך בתוך זה, שנדמה שזה היה כאן תמיד. אני מרגיש שזה משהו שהיה צריך לקרות כנראה. אבל זה לא היה קורה לולא התכנית. לבד לא הייתי דוחף את עצמי לכיוונים האלה. לא העזתי לחשוב שאני יכול בכלל".
מה השתנה בך בשנתיים האלו?
"למדתי לדאוג לעצמי. הבנתי שאני בסדר, שאני לא פחות מבסדר. הבנתי בעיקר שאני צריך להאמין בעצמי. פחות כל הזמן להתעסק במה לא בסדר. אני עדיין רואה מה לא בסדר ומתקן. אני שומר על הפינה שלי ופחות מספר, ואם אני כבר משתף, אני עושה את זה עם אנשים שאני בטוח שטוב להם שטוב לי. למדתי שחבר טוב זה לא בשעת צרה אלא חבר שיודע לשמוח בשמחתך".
ביום ראשון ב 18:55 ב׳אנשים׳ ראיון עם אלירז שדה