בשעות הבוקר של 20 בינואר 2021 עזב הנשיא ה-45, דונלד טראמפ, את הבית הלבן. הוא לא המתין לטקס ההשבעה של הנשיא הנכנס, ג'ו ביידן; הוא אפילו לא הכיר בתוצאות ההצבעה שהביאה את שני האישים עד הלום, ולמעשה אינו מכיר בהן עד היום. אבל למרות שלל השערוריות שנקשרו בשמו, הרעש הבלתי פוסק שנשיאותו יצרה והתבוסה שנחל ב-2020, טראמפ נמצא היום בעמדה טובה, אפילו טובה מאוד, לקראת בחירות 2024, שיתקיימו בעוד כשנה. איך זה קם הנשיא לשעבר ממפלה קשה כל כך ושיקם את מעמדו, האם באמת יש סיכוי שיכהן שוב כמנהיג העולם החופשי, והאם זה טוב או רע ליהודים?
כדי לנצח בבחירות בארה"ב על טראמפ לנצח, קודם כל, בפריימריז הרפובליקניים. הסיכויים כרגע? לא רעים, תודה ששאלתם. הסקרים מחייכים אל טראמפ זה תקופה, למרות ואולי בגלל הכמות האדירה של האישומים המשפטיים נגדו: 91 סעיפי אישום שנפרסים על פני ארבעה תיקים שונים במיקומים ועילות שונים ברחבי ארה"ב. במפלגה הרפובליקנית הוא נחשב למועמד המוביל בפער דרמטי, והוא מקבל קרוב ל-50% מקולות חברי המפלגה לפי הסקרים (ההצבעה תתחיל בעוד כחודש). בנוסף, לפי נתונים עדכניים, 94% ממי שהצביעו לו ב-2020 טוענים שיצביעו לו שוב ב-2024, לעומת רק 88% ממצביעי ביידן אז.
גם בבחירות הכלליות בינו לבין המועמד הדמוקרטי נראה שסיכויו של טראמפ טובים. זה נובע, קודם כל, מכישלון השיווק של הנשיא המכהן, ביידן. הדמוקרט הוותיק, שהתגלה בחודשים האחרונים כתומך הגדול ביותר של ישראל בעולם וכ"נשיא הציוני האחרון" ("לא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני", נוהג ביידן לטעון בין ציטוט של גולדה למשנהו), נהנה כרגע מאהדה ציבורית נמוכה מאוד. ברוב הסקרים הארציים טראמפ מנצח אותו, נכון להיום, והפער רק הולך וגדל. אבל חשוב מכך: הבחירות בארה"ב לא תוכרענה על פופולריות לאומית, אלא בשש–שבע מדינות מתנדנדות בלבד. בגלל השיטה, שמחלקת כמות מסוימת של "אלקטורים" לכל מדינה – כאשר המנצח במדינה מסוימת מקבל את כל האלקטורים שלה, במנותק מהפער שבו ניצח – מועמד יכול להפסיד בהצבעה הכללית ובכל זאת לנצח בבחירות. בסקרים הפנים-מדינתיים מוביל טראמפ לפי שעה ברוב המדינות המתנדנדות, והן שיכריעו את הבחירות.
כאוס, שקרים והפלות
הקדנציה הראשונה של טראמפ התאפיינה בכאוס אדיר מחד ובתשומת לב בלתי פוסקת מאידך. הנשיא כיכב במהדורות החדשות באופן קבוע – כשזרק מגבות נייר לאזרחים המשתוקקים לסיוע מהממשל בפוארטו ריקו; כשקרא למדינות שסלד מהן "חורי תחת"; כשצייץ באמצע הלילה על "ה-covfefe השלילי של התקשורת נגדי", ולא ביאר במה מדובר (מן הסתם נרדם); כשספג שאגות צחוק מביכות במליאת האו"ם או כשסירב להגיע לטקס יום הזיכרון בבית הקברות הצבאי בארלינגטון, כי ירד גשם בחוץ (אבל בעיקר בגלל התבטאויותיו נגד וטרנים שנפלו בשבי, שאותם כינה "לוזרים"). המדיניות התזזיתית שלו, כמו גם האישיות מעוררת המחלוקת, סיפקו כותרות בלתי נגמרות.
טראמפ הביא עמו לבית הלבן רוח של פופוליזם אי-ליברלי. הוא סלד מהתקשורת הממוסדת וכינה אותה "אויבת העם". הוא פרגן בפומבי למנהיגי אומות יריבות (את מנהיג קוריאה הצפונית כינה "Little Rocket Man", ואז נפגש איתו והצטלם מחויך לצדו, למשל) ולעג לבירוקרטיה של דמוקרטיות מערביות. כשניאו-נאצים צעדו בווירג'יניה עם לפידים וזעקו "יהודים לא יחליפו אותנו" הסביר טראמפ ש"יש אנשים טובים בשני הצדדים", וסירב בעקביות לגנות ארגוני ימין פאשיסטיים. הוא לעג לכל יריביו מבית ומחוץ: הפוליטיקאים הרפובליקנים טד קרוז ומרקו רוביו הפכו ל"טד השקרן" ו"מרקו הקטן", הילרי קלינטון ל"הילרי המושחתת" וג'ו ביידן ל"ג'ו הישנוני". הוא מינה את בני משפחתו לתפקידי ייעוץ יוקרתיים: בתו איוונקה הפכה "יועצת מיוחדת" ובן זוגה, ג'ארד קושנר, מונה לקדם את פתרון הסכסוך הישראלי–פלסטיני. טראמפ גם שבר שיאי שקרים – ה"וושינגטון פוסט" ספר בסך הכל כ-30,500 שקרים שסיפר בארבע שנות נשיאות, ופורבס טענו שבמאה הימים הראשונים לנשיאותו שיקר יותר מאשר ביידן וברק אובמה גם יחד.
מאידך, בתקופתו, לפחות עד פרוץ משבר הקורונה, נהנתה הכלכלה האמריקאית מפריחה יחסית, למרות שהעושר לא חלחל למעמד הביניים או למעמדות הנמוכים, והמעמדות הגבוהים זכו להקלות מס חסרות תקדים. מדיניות החוץ האמריקאית עמדה בסימן שינוי הגישה כלפי רוסיה, קוריאה הצפונית ומדינות אוטוקרטיות אחרות, וכן שיתופי פעולה והערצה לא-מוסתרת למנהיגים חזקים ופופוליסטיים – מלה פן בצרפת ועד בולסונרו בברזיל, ומאידך בהתנגחות בלתי פוסקת עם חברות ברית נאט"ו, עם קנדה, מקסיקו וכמובן עם סין. בתוך ארה"ב רשם טראמפ הצלחות מסחררות לאג'נדה השמרנית, כולל מינוי של לא פחות משלושה שופטים לבית המשפט העליון, שבתורם פרעו את הצ'ק בפסיקות דרמטיות, שכללו את ביטול הזכות החוקתית להפלה, הרחבת הזכות לנשיאת נשק והזכות להתנגד ללהט"בים על רקע דתי. בנוסף קידם מדיניות הגירה קשוחה במיוחד, שכללה הפרדת ילדים מהוריהם בגבול, צווי איסור כניסה לתיירים ומהגרים ממספר מדינות מוסלמיות, בניית (ראשיתה של) חומה בגבול מקסיקו ועוד.
המדיניות הקיצונית שהנהיג במהלך כהונתו משכה אליו קיתונות של ביקורת ובוז. משבר הקורונה בניהולו גבה את חייהם של יותר ממיליון אמריקאים והביא לירידה של שנה שלמה בתוחלת החיים הממוצעת במדינה ולסחרור כלכלי-חברתי, שהוביל, למשל, להתפרצות הפגנות Black Lives Matter. כל אלה הביאו לדעיכה דרמטית במעמדו ובשביעות הרצון ממנו – ולבסוף, להדחתו.
בתוכנית: נקמה במתנגדים, מחנות שהייה למהגרים
הממשל הבא של טראמפ, אם ינצח, צפוי להיות כאוטי לא פחות עבור המדינה והרבה יותר ריכוזי עבורו. אם יעלה שוב לשלטון, טראמפ מתכנן נשיאות חסרת תקדים בכוחה והשפעתה. בין היתר שואף הנשיא לשעבר להעביר כוח מקסימלי למוסד הנשיאות על ידי הכפפה של שורת רשויות פדרליות וצמצום העצמאות של משרד המשפטים. כדברי טראמפ עצמו, "נגרש את סוחרי המלחמה מהממשלה. נוציא משורותיה את הגלובליסטים. נרחיק את הקומוניסטים, המרקסיסטים והפשיסטים. נזרוק את המעמד הפוליטי החולה, ששונא את המדינה".
טראמפ מבקש גם "לנקום" (exact retribution, כדבריו) באויביו הפוליטיים, כולל באמצעות העמדתם לדין של ביידן ואחרים בממשלו. הוא מתכנן להקשיח את מדיניות ההגירה עוד, באמצעות השלמת החומה בגבול מקסיקו, ביטול אזרחותם של בני מהגרים שנולדו על אדמת ארה"ב – מה שיצריך שינוי חוקתי – והקמת מחנות שהייה עבור מהגרי עבודה, עליהם אמר שהם "מרעילים את הדם של אומתנו", בהצהרה שנשמעת כאילו נלקחה משנים קודרות מאוד באירופה. בכוונתו גם לצמצם משמעותית את המחויבות האמריקאית בחו"ל, לבטל את רפורמת אובמה-קייר במערכת הבריאות ולקצץ עוד במסים לעשירים, גם במחיר של גידול נוסף בחוב הלאומי.
ביולי 2023 סיפק טראמפ הצצה לאופן שבו הוא תופס את עצמו ואת מוסד הנשיאות. בנאום שנשא אז פנה לקהל תומכיו ואמר: "ב-2016 הצהרתי, 'אני הקול שלכם'. היום אני מוסיף: אני הלוחם שלכם. אני הצדק שלכם. ועבור אלה שנפגעו או שנבגדו – אני הנקמה שלכם". לבחירות 24' קרא "הקרב האחרון", מה שבאופן בלתי מפתיע יצר חששות מפני תוכניותיו. אומנם קשה לקבוע עד כמה קיצונית תהיה נשיאות שנייה של האיש והשערוריות, אבל אפשר לקבוע במידה רבה של ודאות, כבר עכשיו, שתהיה חסרת תקדים – ולא דומה לשום ממשל לפניו (זולת, אולי, לממשלו-שלו בין 2016 ל-2020).
המלך מת, יחי המלך החדש
יחסי טראמפ–ישראל (ובאופן ספציפי, טראמפ–נתניהו) ידעו ימים יפים מאוד בעבר. אחרי שנים של תקווה מצד בנימין נתניהו לעליית הרפובליקנים, הצליח טראמפ לנצח ב-2016 את קלינטון, בעצמה אוהדת ישראל, והביא למה שנתפס בשעתו כשדרוג דרמטי ביחסים הקרובים ממילא בין המדינות. בין היתר בחר טראמפ כנשיא להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן – מה שזיכה אותו בהקמת יישוב חדש ברמה על שמו; להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים וכמובן להציע את מפת "דיל המאה", שכללה סיפוח של כל ההתנחלויות והמאחזים לישראל והקמת מדינה פלסטינית בלתי רציפה, בלתי ניתנת לשליטה, נכה ומוחלשת בצדה. באותם הימים הייתה ישראל למדינה היחידה בעולם חוץ מרוסיה שבה זכה טראמפ לאהדה של למעלה מ-50% מהאוכלוסייה – נתון שאפילו בארה"ב עצמה לא זכה לו בשום שלב במהלך נשיאותו.
טראמפ נחשב אז לנכס אלקטורלי של ממש, עד כדי כך שבמהלך קמפיין בחירות 2019 נתלתה על מצודת זאב בתל אביב תמונתו של נתניהו לוחץ ידיים עם איש העסקים, ומעליה התנוססה הסיסמה הידועה לשמצה (כעת, בכל אופן): "נתניהו. ליגה אחרת". אבל בשנתיים האחרונות התכרכמו היחסים בין שני המנהיגים. לאחר הבחירות ב-2020, כאשר בירך נתניהו את הנשיא הנכנס ביידן על הזכייה, גידף אותו טראמפ ואמר: "זאת טעות נוראית. לא דיברתי איתו מאז. Fuck him".
בצל המתח החדש בין נתניהו לטראמפ נותרו הישראלים עם מציאות חדשה ומבלבלת. ביידן הנשיא הנכנס השתהה עוד ועוד בהזמנת ראש הממשלה נתניהו לפגישה בבית הלבן, ובהמשך הביעו בכירים אמריקאים, לרבות הנשיא עצמו, דאגה מהממשלה החדשה בישראל ואף כינו אותה "הקיצונית ביותר אי-פעם". במקביל תקפו חברי ממשלת ישראל את ביידן ואנשיו, והמשבר בין ישראל לארה"ב היה נדמה כחריף מאי-פעם.
על רקע זה, אירועי 7 באוקטובר היו לרגע מכונן של ממש ביחסים בין שתי המדינות. אחרי שנים של התרחקות מהמפלגה הדמוקרטית, שהלכה ואימצה את הנרטיב הפלסטיני תחת הישראלי, כולל סלידה ישראלית מ"חוסין" אובמה ומביידן, סגנו לשעבר – לפתע התגלה ביידן כנשיא הפרו-ישראלי ביותר בתולדות ארצות הברית. הוא הוכיח את נאמנותו בנאומים, סיוע מדיני-דיפלומטי, סיוע ביטחוני ועמידה איתנה לצד ישראל גם בשעה שהאהדה אליו בתוך מפלגתו החלה לדעוך על רקע המראות מעזה. טראמפ, מאידך, העדיף לנצל נאום לתומכיו ימים ספורים לאחר הטבח בעוטף עזה כדי לחלק שבחים לחיזבאללה ("חכם מאוד") וללעוג למערכת הביטחון הישראלית ("נתפסה לא מוכנה"). הוא ביקר את ביידן על רקע מה שהגדיר כישלון בהשבת חטופים אמריקאים (יום לפני שמספר חטופים שכאלה שוחררו) וביקר את ישראל על "המראות הקשים מעזה".
אני מאוהב בנשיא ביידן. איזה מנהיג. צמרמורת pic.twitter.com/R1EKYYEirz
— Raz Shechnik (@RazShechnik) October 10, 2023
כל אלה הובילו לשינוי דרמטי בתפיסת הישראלים את שני המנהיגים שעתידים להתחרות על כס הנשיאות בעוד כשנה. בחודש ספטמבר זכה ביידן ל-33% אהדה ישראלית לעומת 45% לטראמפ, אבל בסקרים עכשוויים היו 48% מהישראלים מעדיפים אותו על פני טראמפ (32%) כנשיא ארה"ב. נתונים מסוג זה, אם יגיעו לשולחנו של טראמפ כנשיא, עלולים להעמיק את תחושת המיאוס והתסכול שלו מהקול היהודי והישראלי גם יחד, ולתרום להחלטות אחרות שמתגבשות ביחס למעורבות האמריקאית באזור, היקף הסיוע לישראל והנכונות להוסיף לעמוד לצדה גם במחיר של התרחקות פוטנציאלית מהעולם הערבי (והנפט שהוא מציע).
אם יזכה בבחירות ימצא טראמפ את עצמו בעמדה מורכבת ביחס אלינו. אומנם לא סביר שיבקש לבטל את מערכת היחסים המיוחדת בין המדינות, אבל ניתן לשער שינסה לבטל את חלוקת העולם ל"דמוקרטיות נגד אוטוקרטיות", כפי שניסו הדמוקרטים לשרטט (ישראל, אוקראינה, טייוואן – נגד חמאס-חיזבאללה-איראן, רוסיה) וקשה להניח שימשיך לדבוק בישראל באופן אבסולוטי כל כך. אכזבתו – מהישראלים שלפתע תומכים בביידן, מהיהודים האמריקאים שתמכו בו מלכתחילה ואפילו מנתניהו (הגם שאמר עליו לאחרונה שהוא "יכול להוציא את ישראל מהמצב הזה") עלולה לגרום לו להתרחק גם ממעורבות כאן, ולחלופין לעודד אותו להציע ויתורים מסוימים לפלסטינים ולמדינות ערביות אחרות כמו סעודיה, שלא היה מוכן להם בעבר.
שנה היא נצח בפוליטיקה
כל האמור כאן לא מבטיח לטראמפ כהונה נוספת, ובהחלט מוקדם מדי לספק תחזיות רציניות. כרגע, הכלכלה בארה"ב מצויה במגמה חיובית, לפחות על הנייר, מה שעשוי לשנות באופן ניכר את מעמדו של ביידן; המלחמה באוקראינה ובעזה לצד המאבק "הקר" בסין יעצבו את הדימוי של ביידן במה שקשור לסוגיות של חוץ וביטחון, שבהן הוא נתפס ממילא כמנוסה ומוביל; טראמפ עדיין צריך לצלוח אישומים מורכבים שעוסקים, בין היתר, בחלקו בהתקוממות של 6 בינואר בקפיטול, בניסיונו להשפיע באופן לא כשר על תוצאות בחירות 2020, בהסתרת מסמכים סודיים בביתו הפרטי (כולל בתאי שירותים) בפלורידה ואפילו בהעלמת מסים ממדינת ניו יורק, שם "תפר", לכאורה, תשלום דמי שתיקה לכוכבת פורנו. בנוסף, שני המועמדים מבוגרים (מאוד), והציבור סולד משניהם במידה רבה. ובכלל, שנה היא נצח בפוליטיקה: הסיכוי שנראה את סגנית הנשיא קמאלה האריס מזה ואת המושלת לשעבר ניקי היילי מזה – במרוץ ראשון אי-פעם של שתי נשים, שתיהן גם דור שני למהגרים הודים – מתמודדות זו נגד זו ב-2024 עדיין קיים, גם אם מאוד לא סביר.
טראמפ בונה על חוסר האהדה כלפי ביידן, על הזיכרון הקצר של הציבור ועל משברים בכלכלה, בהגירה או במדיניות החוץ כדי לנצח שוב ולחולל שינוי יסודי בארה"ב, בפנים וכלפי חוץ. הסיכויים, לפי שעה, נוטים קלות לטובתו. אבל עד 5 בנובמבר 2024 הכל עוד יכול להשתנות.
עידו דמבין הוא מנכ"ל מכון מולד, כותב הבלוג "מר דמבין הולך לוושינגטון", מרצה ופרשן לפוליטיקה של ארה"ב