לרועי בר נתן יש רקורד של 25 שנים מול קהל. ובכל זאת, את הקפיצה שלו למימי "ארץ נהדרת" הוא פתח בהתקף חרדה. "זאת הייתה טבילת אש מהגיהינום", הוא מספר בחיוך. "כמה ימים אחרי שהבנתי שאני מצטרף לתוכנית הודיעו לי שעושים ערב אלתורים עם כל הקאסט בקאמל קומדי קלאב, מול קהל, כדי להתניע את העונה ולהכניס את הצוות לכושר. מאוד לא רציתי - אני לא בנוי לזה, אלתורים זו לא הבריכה שאני שוחה בה - אבל לא יכולתי לסרב. אז עליתי לבמה וחטפתי שבץ. אני זוכר במעורפל את עלמה זק ושני כהן צורחות מצחוק בקהל ומולן עומד אדם, כלומר אני, שפשוט מזיע למוות. נתנו לי לאלתר דמות של מתורגמן לגרמנית וכל מה שהצלחתי לומר היה 'שטוטגרט, שטוטגרט'. זה היה כישלון כל כך מפואר, שממש רציתי שיגיע טיל ויסיים את המהלך הזה, שישמיד את כולנו, שאיש גם לא יוכל לספר".
"מה שאני מביא לעולם - זה מה שהולך לקרות"
בר נתן, 34, הוא הראשון להעיד על עצמו שהוא אדם חרד. "רוגע זאת לא התכונה המרכזית שלי", הוא מחדד. בהתאם לכך, ולמרות הרזומה המרשים (כולל "דומינו", אדיר מילר, "שולץ", "מה נסגר"), ל"ארץ נהדרת" הוא הגיע עם ערימת בהלות. "זה כמו לעבור עיר ולהיכנס לכיתה חדשה, ועוד כיתת המחוננים", הוא מודה. "אבל זה התפוגג מהר מאוד."
"עם עלמה ושני אני מיודד הרבה שנים. גם את סמו אני מכיר שנים. בעצם אני מכיר את רובם כפרטים, אבל לא ממש כחבורה ובטח לא בעבודה כזו אינטנסיבית. עם אלי ומריאנו עשיתי פה ושם מערכון. באופן הזוי אנחנו מכירים עוד מהתיכון: לפני עשרים שנה הצטרפתי לחוג הדרמה שלהם בנתניה, הייתי בן 14 והם 17-18. כבר אז הם היו שדים. בקריאות הראשונות של הטקסטים לעונה, רציתי לעצור ולהגיד: חברים, להוריד את הרמה. קצת פחות טוב. יש פה גם אותי. להרגיע. הטיימינג טוב מדי, זה מושלם מדי. אני עדיין לא מבין איך הם עושים את זה. הקיום שלהם מצחיק, הם מצחיקים גם בחיים. אני בדרך כלל מעדיף מוזיקאים על שחקנים, ויש משהו בחבר'ה של 'ארץ' שמאוד מזכיר לי מוזיקאים - יש ביניהם קודים של אנשים שקוראים תווים ויש להם איזשהו קצב, יש תחושה שהם מנגנים אחד עם השני."
למה בעצם צורפת דווקא עכשיו? אתה שנים באזור. תיאורטית יכולת להיות שם מהפאנל הראשון
"אל"ף, נוצרה הזדמנות. פשוט כך. מישהו הלך. לא חיפשו מחליף, אבל התפנה מקום. ואני חושב שזה פשוט הסתדר מבחינת הנסיבות. התארחתי אצלם בעונה השנייה, וזה הקסים אותי קשות. נפלתי שדוד. גם הרגשתי נורא במקום. אבל אז היו שם מספיק אנשים. בטח מספיק בנים".
התאכזבת שלא נמצא לך מקום כבר אז?
"תראי אני מניח שאם היו מתקשרים, הייתי הולך בשמחה. 'ארץ נהדרת' זה מכבי תל אביב, זה המוסד, יש שאיפה מאוד מוצדקת להיות נוכח שם. אבל, וסליחה מראש על הקלישאה, מה שאני מביא לעולם זה מה שהולך גם לקרות. ובגלל זה גם לא הייתה לי תחושה של 'מתי זה יקרה?' אני שמח שזה קרה עכשיו ולא קודם. אני חוזר לאנסמבל ממקום אחר, כי בדרך עשיתי דברים לבד, בפרונט, דברים שלא הייתי רגיל לעשות ואני שמח שהתנסיתי בהם. הפרויקט של 'שולץ' ארגן לי איזשהו שקט שיש לי מסוגלות, ושהדברים קשורים לציר הזמן. אז הנחתי לזה".
"היום אני מרגיש טוב עם הגוף שלי"
עוד דבר שבר נתן הניח מאחור הוא דימוי הגוף הבעייתי שסבל ממנו, והנטייה להפרעות אכילה, שנבעו מעברו כילד שמן. פעם סיפר כי למרות שהוא שומר על משקל נמוך הרבה מאוד שנים, יש לו ייסורי מצפון "על כל ביס מענג", ושהוא עדיין לא מעז להוריד חולצה בים. היום ברור שבר נתן נמצא במקום אחר. לאחרונה הופיע במערכון על הישרדות בתפקיד מייקל לואיס, ומיותר לציין שהדבר כלל הופעה בעירום חלקי.
מהפכה?
"לא הייתי מגזים. אני מקפיד על תזונה ומתעמל שלוש פעמים בשבוע. במשך שנים לא הייתי מוריד חולצה בים, היום כבר אין לי בעיה לעשות את זה. אני נורא אוהב לאכול, ואוהב אנשים שאוהבים לאכול. היום קשה לי להיות בקשר עם אנשים בלי תיאבון. אבל הדיון על דימוי הגוף הוא דיון ישן. נכון שלפני עשר שנים הייתי מתעסק בזה בצורה דרמטית אבל היום אני מרגיש טוב עם הגוף שלי".
איך זה קרה?
"מעצמו. אין לי שום תובנות בנושא ואין לי אבחנות חדות על קודם ועכשיו. התבגרות היא מבחינתי שם קוד להכל, וזה מגניב, כי אני מהרבה בחינות רגוע יותר. ככל שהזמן עובר אני דווקא מבסוט יותר. אני לא מאלה שמביטים אחורה בערגה, פעם החיים היו בהלה אחת מתמשכת. וזה לא שהיום חיי הם שיוט נעים על מים רוגעים בבריכה של שביעות רצון. נשארתי עם מקבץ השמחות והבעיות שלי והכל כמו קודם. אבל להתבגר זה מגניב. אתה מתחיל לראות את החיים כציר ארוך יותר. לפעמים זה תקוע, לפעמים זה זז".
הגענו לנקודה שבה בר נתן נאלץ לספוג את מחיר התהילה: החלק של השאלות האישיות. הוא ידוע בסלידתו מחשיפה אישית בראיונות, ועל הרקע הזה הוא אף ביטל לאחרונה ראיון עם מוסף שבועי גדול. גם בצילומים לכתבה זו הוא מעיד על עצמו שסבל סבל עז: "אני שונא את זה. אני שונא סטילס, אני שונא לצאת לא עצמי ולראות את כל הפגמים, שונא את זה. שונא את זה."
דווקא אתה, שחי מול מצלמה כמעט כל חייך?
"סטילס ווידיאו זה לא אותו דבר. ואני גם לא מוגן בתוך דמות. וזה שצריך להקפיא רגע – הרי יש כל כך הרבה רכיבים והאופציה שכולם יעבדו ביחד היא מזערית. והאופציה שתתבאס היא ענקית. אני יודע, זה דיסוננס שקשה ליישב. זה נראה כאילו לשחקנים יש שאיפה אוטומטית להיות מתועדים בפרונט. ומלבישים עליך את כל הצרכים האקסהבציוניסטים של העולם. ואז אני צריך להתנצל כי אומרים לנו – אתם הרי אוהבים את זה, שמסתכלים, מוחאים כפיים, אתם תלויים בזה. וזה לא לגמרי שקר. אבל ככל שעוברות השנים, אני בחיפוש האישי שלי צריך לסדר מה אני רוצה לחשוף ומה לא. אז מה שאני חושף בעבודה זה מה שאני רוצה לחשוף ומה שקשור אליי, באופן אישי, זה לא דחוף לי, אני לא מעוניין. עכשיו אני מרגיש נוח במקום שאני נמצא בו וזה מספיק לי. אני לא צריך את החשיפה האישית. כשיש לי צורך לשתף ציבורית באיזה שהוא אספקט של חיי האישיים, אני עושה את זה."
"היום אין כזה".
איפה אתה גר?
"בצפון תל אביב. הרבה שנים."
זוגיות?
"אין. ואני לא רוצה להיכנס לזה בכלל. זה לא מעניין אותי 'איך הדבר עובד' בתקשורת ואני גם לא מבין למה מישהו ירצה למרוח את הסיפורים האישיים שלו בעיתון. הרי יש עוד אנשים שמעורבים. אבל בכיף, אין לי בעיה עם בחירות שאנשים אחרים עושים לגבי עצמם. יש לי רק פליאה."
"אין יותר מדי התערבבות בקאסט של ארץ נהדרת"
בר נתן זז בכיסא באי נוחות. ניכר שחשוב לו להציב גבולות, אבל לא פחות חשוב לו להישאר נחמד. מלכוד. אז הוא מנסה להסביר שוב מאיפה נובע הסירוב: "את יודעת, שמעתי את עלי מוהר מצטט בסרט דוקומנטרי משפט מתוך מחזה של ניסים אלוני: 'תיזהר, הם רוצים לצלם גם את פעימות ליבנו'. יש עכשיו סדרה של רוגל אלפר על תולדות הפריים טיים והוא מדבר שם על עניין הריאליטי ועל אלמנט ההדחה. ברוח הדברים הנוכחי, אדם שלא מצליח - עף, וכמובן שהמחשבה הזו עברה לי בראש גם כשהגעתי ל'ארץ נהדרת'. אבל זה לא מקום כזה, זה מקום שבונה אותך. ואני אומר לעצמי איזה דבר נהדר זה - אני בקאסט, ואם ערב אחד אני נכשל - אני עדיין לא עף. מקבלים אותך. שומרים עליך. יש מקום לגדול."
כמו ב"ארץ נהדרת", גם בקריירה הפרטית שלו זגזג בר נתן בטבעיות בין קאדר של דמויות מומצאות ומופרכות ("שולץ") לבין חיקויים מדויקים (רבקה מיכאלי, גידי גוב). אבל עומס החיקויים ב"ארץ נהדרת" והצורך לדייק בכל שבוע דמויות חדשות גובה ממנו מאמצים רבים.
"כשאתה מביא חיקוי אתה קודם כל מקבל נקודות על הדיוק של הביצוע או על המהות שתפסת", הוא מסביר, "אני עובד בזה באובססיביות. כשנכנס תמיר לאח הגדול, ידעתי מיד שזה אני. באותו רגע גם קיבלתי סמס מעלמה: 'הנה הדמות שלך נכנסה'. אז נסעתי לנווה אילן וישבתי שלוש שעות ברינג ובהיתי בו."
לפעמים ההברקות קורות גם במקרה: במהלך העבודה על מרים פיירברג הוא צפה שעות בקלטות שלה. לא היה בטוח שיש לו את זה. "באותו יום צילום", הוא מספר, "חיקיתי גם את בני גנץ, ושמו לי דבק בעינים כדי לצמצם את הסגירה של העפעף. מיד אחר כך הייתי אמור לעלות בתור מרים פיירברג, ובגלל לחץ הזמן לא הורידו לי את הדבק. אז ניסיתי לא למצמץ כי ידעתי שהעין תידבק. זה כבר עשה איזה אי נורמליות. זה מונולוג של דקה, ואני עושה אותו כמו בצפירה, רק מדבר. לא זזה מילימטר. וזה כבר אירגן את האווירה המופרעת. אחר כך כבר ביקשתי את הדבק."
"לא. זה פורטה שלי שאני יכול להשתמש בו, אבל רק כשיש טוויסט."
אתה מזהה סימני עייפות בקאסט? בכל זאת, עליהם כבר אין חובת הוכחה.
"אני לא מרגיש ככה. חשבתי שאולי, אבל הם מאוד בעניין. בקומדיה, אתה באמת שווה כמו השלושים שניות האחרונות שלך. אם אתה עכשיו לא מצחיק- אז שלום. אין קרדיט בהצחקות. לכן אני חושב שלכולם עדיין דחוף להיות מוצלחים כאן ועכשיו."
מה לגבי תחרות פנימית?
"אין ממש. מאוד חשוב להם שתהיה בנאדם. חשוב להם לראות שיש לך יכולת, אבל באמת שקודם כל תהיה בנאדם. כל אחד בקאסט צריך לזכור שלפעמים צריך להתקפל לתשיעית, להיות אחד חלקי תשע של משהו. עוד משהו שאני אוהב אצלם זה שאין יותר מדי התערבבות, לכולם יש עבודה ויש חיים פרטיים. נגמרים הצילומים וזה נוסע לצפון, זה לנתניה ואחר למושב, וזה לא במקרה. אני מחבב את זה."