נופר מור הייתה מאושרת כשגילתה שהיא בהיריון אבל שום דבר לא הכין אותה לטלטלה הרגשית שעמדה להגיע חודשים אחר כך. "הייתי 49 קילו. עליתי בסביבות ה-26 קילו. אני גם נמוכה, וזה נראה כאילו אני איזו קציצה, כמו ביצה עם רגליים. לא האמנתי שהגוף שלי יכול להיראות ככה מכוער. לא רציתי שיצלמו אותי פפראצי. הרגשתי חרא כשזה קרה. הייתי מסתתרת מאחורי משקפיים, מאחורי בגדים רחבים שהגדילו עוד יותר את ההיריון שלי. לבשתי שקים כי רציתי להסתיר את עצמי. התחפשתי לאיזו שקית זבל. כל הזמן עם שחור וגדול. שום דבר לא עלה עליי, התנפחתי. זו לא הייתה אותה נופר ולא באותו גוף".
את מתארת את זה בהומור עכשיו, אבל חווית ממש משבר.
"יותר מ- 29 שנה אני חיה ככה, במשקל סבבה. רזה. אז מה עכשיו? לא יכול להיות לי הריון כמו של הדוגמניות? כל החיים לבשתי כל מה שאני רוצה. הייתי נכנסת לזארה, קונה אקסטרה סמול, היה גדול עליי. הייתי לוקחת לתופרת שתצר לי. אף אחד לא יכול להגיד לך 'את נראית טוב' כשאת מרגישה חרא. אין דבר כזה. את יודעת כמה ביקורות טובות קיבלתי? נראה לך שזה שינה משהו? אם הייתי יודעת שככה ההיריון שלי יהיה הייתי מכינה את עצמי אחרת לחלוטין".
הרבה מאוד דברים השתנו בחייה של מור מאז שפרצה לחיינו בגיל 22, נושאת את דגל "זו האמת שלי", מתבלטת בישירות חסרת מעצורים, תקיפות שמאפשר רק למי שאוהב אותה באמת להתקרב. תוצר הלוואי של לוחמנות שנות העשרים הייתה הדרמה. הרבה דמעות ירדו בגלל המשולש האהבה ההרסני שהסתבכה בו עם דנית גרינברג ואליאב אוזן, שהתחתנו לפני כשנתיים. היא מאז התאהבה מחדש, התארסה, ביטלה את החתונה במפתיע, חזרה בה, התארסה שוב וביטלה שוב. היום, בגיל שלושים, הרעש סוף סוף מאחוריה. היא בעלת מכון יופי, נשואה לאיש העסקים רון ברבי, אמא לארי דוד, נמצאית בדיוק איפה שהיא רוצה להיות.
"רק אחרי שהבאתי את ארי לעולם הבנתי שעכשיו אני שלמה. היו לי רגעים כאלה גם בהריון עצמו. שהייתי מלאת אושר כשקלטתי שיש לך דבר כזה בתוך הבטן. יש לו אצבעות, יש לו רגליים והוא בריא. היינו קוראים לו בביטו, זה שם חיבה. בהתחלה הוא היה בוטן אחר כך בייבי ומשם זה הגיע לבביטו. והייתי משמיעה לו שירים ואומרת לו: את הזמר הזה אמא אוהבת, ואת השיר הזה אמא אוהבת, והייתי פשוט מתחילה לבכות, אומרת יואו. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על בנות שיש להן קשיים להיכנס להריון ולי זה בא כל כך טבעי. הייתי פשוט מתחילה לבכות ואומרת: 'אלוהים, תודה תודה'".
חוץ מהגוף שלך שלא זיהית פתאום, היו עוד קשיים?
"הייתה לי גם פיגמנטציה. זה ביאס אותי. כי היה לי כתם על הפנים כמו שפם וזה לא שפם. והריחות! מה שאת רואה פה, הרהיטים, לא היו בבית. לא יכולתי להריח עץ, לא יכולתי להריח קרטונים. הבניין פה חדש אז כל המעליות היו מכוסות בעץ. הייתי נכנסת למעלית והשניות עברו לי כמו נצח. אבל הכי קשה היה עם הבחילות והקאות. הקאתי עד החדר לידה, 15-16 פעמים ביום. הייתי שרועה על הספה. לא יודעת מתי יום ומתי לילה. ויש לי עסק שאני צריכה לנהל, לקום בבוקר. יש בנות שמאושפזות מההקאות האלה".
אז איך בעצם עלית כל כך הרבה במשקל, כמו שאת מתארת?
"הדבר היחידי שעוד היה יושב לי טוב בבטן לפחות לחצי שעה זה היה פחמימות. לחמניות, פיתות, אבל הכל טרי. בעלי היה יורד בבוקר למטה, קונה לי מהמכולת או מהמאפייה לחמניות חמות. משהו הזוי. והייתי כל היום אוכלת. מצד שני, לאיזו מסעדה שלא הלכתי, תמיד ישבתי ליד השירותים כדי שלא אקיא על הרצפה. הבחילות התחילו קצת לפני החתונה, בחודש שני, והיו חודשים שמרוב בחילות לא יכולתי אפילו לצאת מהאוטו, מהחניון לעבודה. הרגשתי שאני צריכה תו נכה. ברמה כזאת. הייתי מדברת על זה עם אנשים והם היו אומרים: מה את משווה. אבל נכות זה לאו דווקא נכות שאת קטועת רגליים חס וחלילה או לא רואה. את לא יכולה להרים את הרגל ולהוציא אותה מהאוטו, זה אשכרה נכות".
מה היה הרגע הכי קשה שאת זוכרת בתקופה הזאת?
"הייתי הולכת ברחוב, וקולטת שאנשים לא מזהים אותי. זה היה מוזר. היה בזה גם משהו נחמד, כי פתאום את אנונימית. את יושבת בבית קפה ואף אחד לא מסתכל, אף אחד לא בוחן. אבל הרגע שאני באמת זוכרת זה שהייתי שרועה כאן על הספה מהבחילות וחושבת, לא ייתכן שככה אני מרגישה. לא הגיוני. לא מצליחה לעכל את זה. ואני אומרת, נופר את חייבת להתאפס על עצמך. יש לך עסק לנהל. אבל לא הייתי מסוגלת לקום. היו לי לקוחות שקבעו תור ואני לא יכולה להרים את עצמי. השעה תשע בבוקר, אני צריכה לעבוד עד שבע-שמונה בערב. היו לי שקיות הקאה באוטו".
איך את רואה את עצמך, את הגוף שלך, היום כשאת חודש וקצת אחרי הלידה?
"קודם כל ירדתי המון במשקל, יחסית למה שנשים יורדות. בכפילויות. בגדול אני מרוצה מהירידה במשקל, אני אוכלת בריא, בעלי מכין וגם אני. כל מה שאכלתי בהריון, אני לא יכולה לראות את זה. כל הכמויות אוכל, הקיבה שלי הצטמקה. אחרי הלידה אין לך כל כך תיאבון. אני מסתכלת במראה וזה עדיין לא הגוף שלי, מן הסתם. יש לי עוד הרבה לרדת. כמו שהגוף זוכר לידה, אני חושבת שהגוף גם זוכר את המשקל שלו לפני, אלא אם את תוקעת כל היום והולכת למסעדות. תשמעי, אני מבקרת הכי גדולה של עצמי. זה גם נשמע קלישאה. אני ביקורתית כלפי כולם, אבל כלפי עצמי אני מחמירה ברמות".
את חושבת שהחוויה הזו תגרום לך לחשוב פעמיים לגבי הריון נוסף?
"החלום שלי למשפחה יותר גדולה הוא חזק יותר מתשעה חודשים. אני מסתכלת על ארי ואומרת, אני חייבת לתת לו עוד אח אחד לפחות. אני מקווה שההריון הבא שלי יהיה הרבה יותר טוב, ואני לא אעלה כל כך הרבה במשקל. העניין של הנראות חשוב לי אבל זה לא החלק העיקרי בחיי. היום החלק הנכבד בחיי זה המשפחה שלי. אז ייקח לי עוד קצת זמן לחזור לעצמי. אבל אני לא ארעיב את עצמי".
"הוא כל הזמן חייך וזה עיצבן אותי. מה הוא מסתיר?"
לפני התינוק היה בן זוג, רון ברבי שאותו היא מגדירה בכנות ובתום לב, אהבת חייה. ברבי, בעל רשת גלידריות, בן 32, יליד צרפת, נכנס לבית באמצע הראיון עם פרחים (בשביל הלב) ולימונים (בשביל הבטן). הוא קורא לעברה "האני" ומדליק לה את החיוך. כשהכירו לראשונה, במסיבת יום הולדת של מכרה משותפת, מור חשבה שהוא הגבר המושלם לשדך לחברות. בסוף אותו הערב אפילו אמרה לחברה שהגיעה איתה לאירוע שכדאי לה להתחיל איתו, הוא ממש חמוד. "הייתי אז חודשיים אחרי פרידה, שזה יחסית טרי ורציתי גם להיות לבד", היא מתרצת.
אז איך זה התהפך?
"הוא שלח לי כל מיני הודעות שלא כל כך התייחסתי. הוא התחיל לחזר אחריי ואני ניסיתי לשדך אותו לנשים לקוחות שלי. הייתי אומרת להן, תקשיבי, יש לי מישהו להכיר לך. יום אחד נפגשנו עם עוד חברים. כל הזמן שאלתי איפה ברבי, איפה ברבי. ואז הוא בא. אמרתי לו, תקשיב, הולכות לבוא לפה חברות שלי, חבל על הזמן, בחורות איכותיות. הוא הסתכל עליי, התקרב כזה, ואמר, אני לא רוצה, אני רוצה כמוך. דיברתי גם עם ליהיא גרינר עליו. היא ואני חברות. היא אמרה שהוא וואו. אין עליו. שאם יוסי בעלה עושה לה משהו, היא הולכת על רון. אז אמרתי, טוב, בוא נכיר את הבנאדם לעומק. הוקסמתי ממנו".
למה?
"הוא היה שונה מכל מה שהכרתי. זה נשמע כאילו בגלל שאני אשתו אני אומרת את זה עכשיו. נשבעת לך שלא. תסתכלי עליי. אני לא בחורה תמימה. אני לא מייפה את המציאות. הוא כל הזמן חייך, וזה עיצבן אותי בהתחלה. אמרתי, מה הוא מסתיר? מה, הבנאדם כל הזמן מחייך? ויש לו גומת חן כזאת יפה וזה עיצבן אותי. אמרתי, מה יש לו כל היום? הוא כל היום מחייך? והוא מצחיק אותי, ואני כל הזמן צוחקת כשאני איתו. זה לא הגיוני. לא הייתי רגילה לזה".
מה לא הגיוני בזה?
"כי כל הזמן יש עננה. זה יותר מדי טוב כדי להיות מציאותי. חיכיתי שיבוא משהו. פעם אמא ואבא שלי באו אליי לדירה ואמרתי להם שהכרתי מישהו. הם ביקשו לראות תמונה, והוא כמובן חייך בתמונה. בלי עין הרע, שיחייך כל הזמן, ואמא שלי ואבא שלי הסתכלו, ווואו, זה היה כמו משהו קוסמי כזה. יש לו עיניים טובות. הוא טוב. בנאדם, המציאות משתקפת דרך העיניים שלו. לא היה לי את זה עם אף אחד".
פחדת שמערכת יחסים הזו תיגמר כמו אחרות?
"נתתי לזה צ'אנס. הוא פשוט בא אליי בכפכפים, לבוש כזה כמו קיבוצניק, הכי לא קשור אליי בעולם. אני, שכל הזמן מתעסקת בחיצוניות, באיך אני נראית, ואיך אנשים נראים וזה העיסוק שלי. לא עניין אותו שאני מוכרת או העבר שלי, עם מי יצאתי. הוא הסתכל עליי ורצה להכיר אותי. והוא עבד בזה, כי היו לי המון מגננות. המון. הוא אפילו לא היה צריך להגיד לי 'תקלפי'. עשיתי את זה לבד. הרגשתי שזה 'זה' כשהבנתי שאני הכי אני כשאני לידו. אין לי שום פוזה. בתחילת קשר כל אחת שומרת אצלה כמה קלפים ורוצה להרשים. לא היה לי מקום להרשים. הוא כבר התאהב בי".
ולפני רון, פחדת שתצטרכי להתפשר על בן זוג כדי להקים משפחה?
"רציתי להיות אמא מזמן אבל לא הייתי עושה את זה עם בן זוג לא נכון. לא בכל מחיר. אבל יכולתי גם ללכת לאיבוד. עם רון אני רוצה להישאר עד יומי האחרון. אני מסתכלת עליו ואני מעריצה אותו. זה לא קרה לי עם אף גבר לפניו. אני תמיד אמרתי, אני לא מעריצה אף גבר ואני לא מחפשת שיעריצו אותי. אני אוהבת, אני מכבדת אבל לא מעריצה. היו לי אהבות גדולות בחיים שלי ונתתי מעצמי, ובאיזשהו מקום הלב שלי נשאר אצל כל מיני אנשים שזה לא היה שווה את זה. מה שהיה לי לעומת מה שיש לי עם רון זה אפילו לא מקור להשוואה, אני מכילה אותו והוא מכיל אותי. אני שמה על כף המאזניים, אני אומרת איפה זה ואיפה זה. איפה?"
איך הוא הגיב לכל מה שעברת בתקופה האחרונה?
"העברתי בראש את הגברים שיצאתי איתם, ואמרתי: אני מבינה למה הקדוש ברוך הוא כיוון שהוא יהיה בעלי. לא הייתי יכולה לסבול אף אחד אחר, ואף אחד אחר לא היה יכול להכיל אותי. לא הייתי בלתי נסבלת או נזקקת או מתלוננת אבל הוא ראה את הקושי שלי. והיה איזה רגע שהוא הסתכל עליי והיה עם דמעות בעיניים ואמר: הלוואי שהייתי יכול לקחת ממך את מה שאת מרגישה, להעביר את הכל אליי. הלוואי. אמרתי לו, מאמי, אתה לא היית שורד. אני כבר התרגלתי. לבעלי יש לו אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד. הוא היה מחובר אליי בהריון, ברמה של כאילו ארי היה בתוך הבטן שלו. בורכתי".
"הוא אמר לי, 'אני לא יודע למה את רגילה. אני באתי לעולם הזה לעשות טוב'"
נופר מור, שכונתה בעבר "עצבן", עדיין יורה משפטים ומבטים של להט וחיות, אבל ניכר שמשהו בה נרגע. היא מתרכזת בארי דוד, מוודאת שנעים ונוח לו בתוך הלול, מניקה ומלטפת אותו. דברים שפעם הרגיזו אותה פעם נראים לה ממרחק הזמן שוליים. אין לה סבלנות אליהם. הלביאה שבה, עם כל העוצמות, תצוץ רק כשהיא תרגיש שהיא צריכה להגן על בנה או בעלה מאיזושהי סיבה. כל השאר? רעשי רקע.
את הצעת הנישואין היא קיבלה ביום הולדתה בנובמבר בוונציה. מור הייתה בטוחה שזה יקרה כבר בתחילת הטיול, היא אפילו חיפשה רמזים במזוודה אבל לא מצאה כלום. שלושה ימים לתוך החופשה, ברבי שלף את הטבעת שהחביא בז'קט בזמן שאכלו במסעדה, מוקפים גונדולות, אור ירח ומים. "כבר ירד לי החשק. די, לא רוצה, הוא ביאס אותי כי חיכיתי לזה כל יום בטיול. פתאום הוא שולף את הטבעת. ומרוב שהוא כבר סחב אותי, מרוב שרציתי את זה, אמרתי לו, לא לא לא לא. והוא אומר לי, מאמי. והוא היה כזה חמוד, ומסמיק, והגומה שלו, והחיוך שלו, כזה לאכול אותו. אמרתי לו: ברור שכן, התחלתי לבכות. בלילה הלכתי לישון איתה, למרות שאני בחיים לא ישנה עם טבעות, ובבוקר אני קמה ומרגישה יואו, הטבעת כזאת יפה. זה היה מושלם".
נופר שהכרנו מהתקשורת היא טיפוס עצבני. משהו מזה נרגע בך מאז רון?
"כשאתה בחוץ אתה עוטף את עצמך באיזושהי מגננה, איזושהי תחפושת. עכשיו את מראיינת אותי, זה ברור לי שזה לא כמו שאת מדברת עם המשפחה שלך. בנאדם פועל בהתאם לסיטואציה. בזוגיות לעומת זאת, הכל חשוף. אין לי שום מגננה. לפני זה היו לי הרבה כעסים כי במקצועי הכל הלך לי כמו שרציתי אבל בזוגיות זה לא היה שלם. עזבי שאני בכלל חושבת שכשאין לך ילד את עדיין לא שלמה. כשאת מוצאת את הזיווג שלך זה כמעט מושלם. זה הכי קרוב לכוכב הזה שכיוונתי אליו. וזה מרגיע, כי תמו החיפושים ולא התפשרתי. וכן, פחדתי להתפשר".
רון פוגש מדי פעם את "עצבן"?
"פעם אחת זרקתי לו מילה לא במקום, הוא נפגע ממני ברמות. הוא אמר לי, תקשיבי, אני לא יודע למה את רגילה. אני באתי לעולם הזה לעשות טוב. את רוצה להיות בתוך הטוב הזה? יש לך מקום. את לא רוצה? אל תפגעי בי. הוא יהרוג אותי שאני מספרת את זה. אבל ברגע הזה הסתכלתי עליו וזלגו לי דמעות. אמרתי, למה, למה אני משליכה עליו את דברים שהיו לי בעבר? הייתי במערכות יחסים, שלא קיבלתי את היחס שמגיע לי. שמבחוץ זה היה נראה כאילו אני לא בסדר. וזה כי לא שיתפתי ולא סיפרתי מה עובר עליי ולמה. לא הערכתי את עצמי מספיק. ואני בחורה טובה. היום אני יכולה להעיד על עצמי שגם אז הייתי טובה מדי. לא היה לי כוח לקום וללכת".
מה בעיניך ההבדל המהותי בין מערכות היחסים הקודמות שלך לזו עם רון?
"כל הזמן הייתי רגילה להיות בנתינה. לא במקום של לקבל בכלל. לא מגיע לי בכלל. לא מעריכה את עצמי. סתם, הכל כלפי חוץ. מבפנים אני לא מרגישה שמגיע לי. אני אדאג לעצמי, אני אקנה לעצמי, אני אעשה לעצמי. למה? למה לא לתת לגבר לפנק אותך? זה לא אומר שאת פחות שווה או שאת נזקקת. אני לא נזקקת לאף אחד. אני עובדת יפה, אני מרוויחה, יש לי משפחה. באמת, שתומכת בי ועוטפת אותי בחום ואהבה. למה? לא רציתי שרון ישלם את המחיר בגלל מערכות יחסים שהיו לי. שחררתי כל פעם קצת מעצמי והבנתי סופסוף שאני יכולה גם להניח את הראש על מישהו בסוף היום. זה בסדר".
גם היום היא ממשיכה להישען עליו כשצריך, אבל עיקר הזמן שלהם מופנה, איך לא, לארי דוד הקטנטן. מור לא יכולה לחכות שהוא יתעורר כבר כדי "לאכול אותו". היא מדברת בעיניים שמחות על הריח שלו, השפתיים והאף שירש ממנה. הם קמים אליו בתורות בלילה, מקלחים אותו יחד ומקפידים להיות שותפים בהכל. על הלידה עצמה היא לא מעוניינת להרחיב. היא מרגישה שכל דיבור על זה גורר עשרות הודעות באינסגרם ובפייסבוק. שאנשים שואלים יותר מדי ממה שהיא מוכנה לתת. "אני חושבת שעם כל הכבוד לזה שהכל פתוח, יש גבול לכמה אנשים ייכנסו לי לתוך החיים. אני אשתף עד לאיפה שאני רוצה ומסוגלת ועד לאיפה שזה מכבד את המשפחה שלי. תקשיבי, בנאדם מוכר, יש לו עוד עולם שלם מאחוריו. יש לו משפחה, יש לו חברים. אנחנו לא בהוליווד".
מה התכנון שלך, את רוצה לחזור לעבוד או להישאר איתו בבית?
"אני לא יכולה להרשות לעצמי חופשת לידה ארוכה. יש לי לקוחות שמחכות לי. היומן מלא עוד מלפני הלידה. נפשית הוא מצטרף לחיים שלך, לא את מצטרפת לחיים שלו. אין לי לאן להצטרף. לאן, לתוך העריסה? הוא צריך אמא בריאה. יש נשים שיכולות לשבת גם שנה בבית. וזה בסדר, זה אינדיבידואלי. אני אוהבת להיות אמא ואני גם אוהבת את הקריירה שלי. אני גם אוהבת את בעלי ואוהבת להיות רעייה, וגם יש רגעים שבא לי לצאת עם חברות ולשתות. צריך לדעת לשלב את זה. ופה אני נבחנת, איך אני משלבת את שאר העיסוקים שלי. זה מאתגר אותי".
תגידי, למה בחרתם את השם ארי דוד?
"כל הריון ניסיתי שמות ואמרנו שנחכה עד שהוא יוולד, נראה איך איזה שם יתאים לו. ואיך שהוא נולד הוא היה פשוט ארי, והאמת שהיה מתאים לו גם דוד. אבל ארי יותר. אז לא ויתרתי על שני השמות. אני משתדלת כמה פעמים ביום לקרוא לו ארי דוד כדי שהשם ייכנס לו אנרגטית. אבל הוא ארי. איזה שם שמתי לו. חמוד כזה".
את אמא חרדתית? רגועה?
"אני הרבה יותר קלילה ממה שחשבתי. כולם אומרים לי את זה, ואני מפתיעה את עצמי גם. חשבתי שאני אהיה חרדתית, שלא ארצה שאף אחד יתקרב, אבל אני הכי משחררת. כמובן בגבולות, אני שמחה שרוצים לבוא לבקר, לראות אותו, להאכיל אותו. הוא עדיין הוא לא מחייך כי הוא רק בן חודש, אז אין לך פידבק על איך הוא רואה אותך. זו אהבה חד צדדית ואנחנו חיילים שלו".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: יהלי אביכזר | איפור ושיער: רועי אוחיון | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: שמלה פרחונית תכלת - קסטרו, לוק 2: שמלה צהובה – קסטרו, לוק 3: אוברול כחול פרחוני – ZARA, לוק 4: ג'קט – ZARA, אוברול צהוב - TOPSHOP, לוק 5: שמלה אדומה - TOPSHOP.
התמונות צולמו במלון בראון tlv, קלישר 25 תל אביב