כשנפרד מאביו בפעם האחרונה, יובֶל ביטון היה בן 16 בדרכו לתפוס אוטובוס ליד הבית בדימונה. "זה היה יום רגיל, אבא ראה אותי ונתן לי נשיקה, הביא לי כסף", הוא מספר. "נסעתי לתקן את הטלפון ובאוטובוס התקשר מישהו ואמר שיש התקהלות סביב הבית של סבתא שלי. חשבתי שסבא שלי נפטר, התקשרתי לאבא והוא לא ענה, לא השגתי את אמא. ואז התחילו להיכנס כמויות של טלפונים. לרובם לא עניתי, אבל כן עניתי לדוד שלי. הוא אמר לי שלאבא הייתה תאונה והם בדרך לסורוקה והוא יהיה בסדר".
מבול הטלפונים כבר רמז שקרה משהו גרוע בהרבה, אבל הוא בחר לא לענות יותר וסגר את הטלפון. "רק כשהגענו לתחנה המרכזית פתחתי את המסך. ההודעה הראשונה הייתה 'אני משתתף בצערך, אבא שלך היה בן אדם גדול'. ככה גיליתי את האמת".
ביטון נעצר לרגע ואז ממשיך לספר, עיניו נעוצות באוויר. "נפלתי על הרצפה והתעלפתי. לא רציתי לדעת את זה, אבל כשהגעתי לסבתא שלי ראיתי אלף איש בבית, ואז הבנתי. אבא שלי מת. הוא נתן לי חיבוק ונשיקה בשבע בבוקר, ב-11 הוא כבר לא היה. לקחו אותי לבית חולים לראות את הגופה שלו ואני רואה אותו שם, שוכב עם עיניים פקוחות. אמרתי, 'הוא חי, מה אתם רוצים?'. לא הבנתי שמכונה מחצה אותו. מבחוץ הוא נראה בסדר, זה מבפנים שהוא נמחץ לגמרי".
הצלחת לקבל מאז את מה שקרה?
"אני משלים עם זה, אבל הוא כל כך חסר לי. אני רואה חברים שלי עם האבות שלהם, יוצאים ומדברים, וזה חסר. אבל זה מכתוב, מה אני אעשה".
אתה מצליח לבכות?
"לא. בכיתי בהלוויה ואחר כך שנה לא בכיתי, רק ספגתי את הבכי של כולם. היום כשאני הולך לבית העלמין אני מרגיש שאין לי חיבור, אני לא יכול לשבת ולדבר לאבן, מצטער. שנתיים אחריו גם סבא שלי נפטר, מהצער. הוא קבור לידו ואני הולך לבקר את שניהם, אבל לא קורה לי כלום. אני מעדיף להסתכל לשמיים ולדבר איתו. אני עושה את זה כל יום. זה הדבר היחיד שנשאר לי".
קשה להתקדם בלי 100 אלף עוקבים וחברה מפורסמת
חמש שנים לאחר הטרגדיה אפשר לומר שבכל זאת נשאר לביטון דבר נוסף מאביו: קריירת דוגמנות. "מגיל עשר אבא היה הולך איתי מסוכנות לסוכנות. עשיתי אודישנים, אבל לא התקבלתי לכלום. גם לא כל כך רציתי. לא חשבתי שאני יפה ורק רציתי לשחק כדורגל. רק אחרי שהוא נהרג הבנתי שזו דרך שאני צריך ללכת בה. אם הוא היה כאן, הוא בטח היה איתי בנסיעות לחו"ל, סוגר איתי עסקאות. אני מאמין שהוא רואה הכל, אבל יש כל כך הרבה רגעים שאני רק רוצה לשמוע 'אני גאה בך'".
ויש במה להתגאות. בגיל 21 הרזומה שלו כבר כולל את לי קופר ואת מאניה ג'ינס - שלא לדבר על תצוגת אופנה בלתי נשכחת עבור דולצ'ה וגבאנה. ובגלל שהחינוך שלו לא מאפשר לו להתבטל, בין קמפיינים ותצוגות בחו"ל הוא מחזיק ג'וב של ברמן בראשון לציון. "אני תמיד עובד", הוא מסביר. "לפני שגילו אותי הייתי מגלגל טורטיות בדימונה, עובד ברכבת, ועכשיו אני מברמן. אני לא צריך את זה מבחינה כלכלית, אבל אני לא עובד כל רגע בדוגמנות, אז אני רוצה למלא את היום שלי".
והעבודה בבר מגיעה עם הטבה - או לא, תלוי איך מסתכלים על זה. "אני כל הזמן מקבל פתקים מבחורות שמתחילות איתי, מציעות הצעות. אם אני לא רוצה, אני יודע לסרב ולהישאר הכי חמוד בעולם. אבל אני גם ממשיך קדימה אם מישהי שווה את זה. הבעיה שלי היא שאני מתאהב מהר".
הייתי שמחה לדווח שבשלב הזה הוא עוטה חיוך ממזרי, אבל פניו נותרים חתומים. הוא מתאושש מפרידה, ממישהי משמעותית. "עד לפני כמה חודשים הייתי עם האישה שהכי אהבתי בחיים. היינו ביחד שנה וזה היה קשר מאוד חזק, אבל החלטנו שהוא צריך להסתיים".
למה?
"כי שנינו במקומות שונים בחיים".
נשמע שעדיין יש שם משהו.
"הזמן יגיד. בינתיים אני לבד, אני במקום שאני דואג ליובל. אני רוצה להתפתח, לפרוץ, לטוס. אני יכול להישאר עכשיו חצי שנה במילאנו או לונדון כדי לדגמן, אני בגיל קריטי ורוצה לשים את עצמי במרכז. יש בי צד מאוד זוגי, אבל עכשיו אני רוצה ללכת בדרך שלי. ישר, בלי סטיות".
כרגע מובילה הדרך לאירופה. הוא רוצה לעבוד בחו"ל כמה שיותר, וכמה שיותר מהר. בגיל 18 כבר גר שלושה חודשים לבד במילאנו, עבד בלי הפסקה והתמנגל בשפיץ של תעשיית האופנה. עכשיו יהיה לו קשה להסתפק בפחות. "בעבר לא הערכתי את החיצוניות שלי מספיק", הוא אומר. "רק כשהגעתי למילאנו הבנתי מה אני שווה, אתה פוגש לקוחות ורואה את עצמך מרוח בשלטי חוצות ומבין 'יש לי פה משהו ביד'".
והתעשייה בישראל? קטנה עליך?
"לא יודע אם עליי, היא קטנה לכל הדוגמנים בארץ. זו תעשייה בעייתית, לצערי אם אתה לא אייקון עם 100 אלף עוקבים באינסטגרם וחברה מפורסמת, קשה לך להתקדם. אני לא בא ממקום מתנשא, אבל חונכתי אחרת. אני רוצה לכבוש את העולם, אבל אני אעשה את זה בדרך שלי".
אני מאמין בלשבת בים לבד ולפתור את הבעיות עם עצמי
יובל ביטון הוא הבכור מבין ילדיהם של רחלי, מנהלת חשבונות, וגולן ז"ל, שהיה מנהל פרויקטים במפעל בירוחם. תקלה בתפעול מכונה שתפקידה להרים משטחי אבן גדולים הרגה אותו בגיל 43. לביטון יש שתי אחיות בגיל העשרה ואח בן שבע, שיש המנבאים לו כבר עכשיו עתיד כדוגמן.
גולן ביטון היה אדם מוכר בדימונה. מותו הותיר עיר שלמה המומה. "אבא שלי היה חתיך, מבוקש, בצעירותו היו לו מועדונים והוא היה בחיי הלילה. הוא ואמא שלי הכירו בגיל צעיר, הם נפרדו לשנתיים כשהייתי בן ארבע, התגרשו אבל חזרו והתחתנו שוב. הם גילו שהם לא יכולים לחיות אחד בלי השני. אבא שלי הבין גם שהוא חייב לעזוב את חיי הלילה, זה לא הולך יחד עם חיי המשפחה".
אתה זוכר את הפרידה שלהם?
"במעורפל. אבא שלי לא הפסיק להסתובב סביב הבית והיא לא אמרה לו ללכת, הייתה שם אהבה גדולה".
שנת האבל, הוא אומר, הייתה התמודדות קשה ביותר ממובן אחד. "האחים של אבא שלי הרגו אותי עם הדת. אני אדם מאמין, מניח תפילין כל בוקר, אבל שבוע שלם להגיד לי שמה שמעניין את כולם זה שאשמור שבת ואגיד עליו כמה שיותר קדיש – זה היה לי קשה".
אולי היה צריך להרפות ממך קצת עם הדרישות הדתיות?
"לא יודע, הם היו שבעה אחים והמוות שלו נתן סטירה לכולם. כל האחיות שלו והאח חזרו בתשובה אחרי שהוא מת. הם לא הפסיקו להגיד לי שאני האבא בבית, ומה עושה אבא? יוצא לעבוד. מביא כסף הביתה. אז אחרי השבעה התחלתי לעבוד, למרות שהייתי רק בן 16".
כי אביך היה המפרנס הראשי?
"זה לא שהיה חסר כסף, אמא שלי עובדת והיום יש גם תביעות ומקווים שנפוצה על מה שקרה, אבל הרגשתי אחריות. אמא לא הסכימה לקחת ממני כסף כל השנים האלה, ובכל זאת עבדתי כל היום. מחמש בבוקר עד תשע בערב".
מה עם בית הספר?
"למדתי במגמת חשמל, אבל בתקופה הראשונה אחרי הפטירה של אבא לא עניין אותי כלום, הראש היה במקום אחר. בכל זאת המשכתי איכשהו והיום יש לי 12 שנות לימוד".
נשמע שהדגש הוא על "איכשהו".
"כי כל יום הייתי מגיע הביתה ואמא שלי בוכה, האחים שלי בוכים. אחי הקטן שואל אותי בגיל ארבע מתי אבא חוזר. זה גולה בגרון".
כעסת?
"כן, היה בי הרבה כעס. גם על אבא שלי. הייתי אומר לו: 'למה עזבת אותי? לא הספקנו לטעום ממך בכלל. אני לא רוצה את כל זה עליי, קח את זה ממני, זה לא מגיע לי'. כעסתי שאני צריך להתמודד עם הכל לבד, אבל זה לא אשמתו, מסכן. אמא שלי הלכה לפסיכולוג וזה עזר לה, אבל אני חסמתי את כולם. לא עניין אותי לפרוק, לדבר או לשתף. עד היום אני מאמין בלשבת בים לבד ולפתור את הבעיות עם עצמי".
המעמסה הרגשית הזו גבתה מחיר. "אומרים שגוף ונפש מחוברים, והגוף שלי נדפק כשהנפש קיבלה את המכה הזו של האבל. קיבלתי קרוהן חריף. זה התחיל בסוף שבוע אחד שבו ירדתי תשעה קילו, סופ"ש מחריד עם חברים באילת שבו לא יצאתי מהשירותים. ואז אובחנתי. קרוהן זו מחלת מעיים שבאה ממקור גנטי או מצער, וזה מה שקרה הפעם".
אתה עדיין חולה?
"רק לאחרונה קיבלתי אישור סופי שהמחלה נעלמה. זה ממש נס רפואי שהיה אפשרי רק כי גילו את המחלה בשלב ראשוני יחסית וטיפלו בי באנטיביוטיקה ותזונה נכונה. היום אני אוכל הכל, אבל עדיין שומר. קראתי המון על המחלה ולמדתי לטפל בעצמי, להרגיע את הנפש שלי, את הנשמה שלי. זה הדבר הראשון, כי כל מצב לא טוב נפשית משפיע עליך בקיבה. חמש שנים אחרי כל הטלטלה הזו אני אומר תודה על הכל, על הקרוהן ועל הצער. המחלה גרמה לי להתאפס לעצמי".
רוב האנשים במקצוע הם גייז, אני סבבה איתם והם חמודים
הכניסה שלו לעולם הדוגמנות הייתה מעט מהוססת - הצעה של סוכן שלא המריאה - אבל בגיל 17 כבר מצא את עצמו בסוכנות היוקרתית של אלינור שחר. "אחרי שנה וחצי הם שלחו אותי לשבוע האופנה במילאנו, הסוכנות הכי גדולה שם רצתה אותי ונשארתי שלושה חודשים. השיא היה כשעשיתי את התצוגה של דולצ'ה וגבאנה, זה היה מטורף".
ספר פרטים.
"הם עשו תצוגה בטירה ענקית בפלרמו. הארט דירקטור ראה אותי מרחוק וצעק, 'הנה הישראלי היפה שלי, תביא חיבוק'. היו שם 150 דוגמנים והוא רק עליי, חיבק אותי, הכניס אותי, קישר אותי להרבה אנשים. פתאום אני צועד שם עם כל הדוגמנים, זה הזוי".
איך זה לגור שלושה חודשים במילאנו?
"למדתי על עצמי המון. הייתי רק בן 18, לא טסתי הרבה עד אז ולא הייתי כל כך עצמאי, ופתאום אני טס בטיסות פנימיות, מנהל פגישות. גרתי עם שותפים, אחד ממנצ'סטר ואחד מברזיל, אבל גיליתי שאני יודע להיות זאב בודד".
מצבך הבריאותי לא הפריע שם?
"קרוהן זה כרוני, אבל יש התקפים ויש תקופות טובות. פעם תפס אותי התקף במילאנו יום לפני עבודה חשובה, לא יכולתי לזוז, אבל איכשהו הצלחתי לעבוד. לא קרה שהפסדתי עבודה בגלל הקרוהן".
זה גם איזן את הפארטיות?
"אני לא אדם ששותה הרבה, זה אף פעם לא ממש עניין אותי. אני מקבל גראס רפואי וזה מאוד עוזר לי, אבל חוץ מזה אני גם לא עושה סמים. הייתי במסיבות, עם בחורות, ולא עשיתי כלום גם כשהיו לי אמצעים או שהיה לחץ חברתי. אני פחדן, מה אני אעשה".
ממש לאחרונה שמענו על פרשה של הטרדה מינית כלפי דוגמנים. נתקלת בדברים כאלה?
"אני יודע שזה קורה, אבל לשמחתי לא חוויתי. רוב האנשים במקצוע הם גייז ואני פוגש אותם כל הזמן, אין לי בעיה, אני סבבה איתם והם חמודים. כל אחד יודע את מקומו. מעולם לא הרגשתי לא בנוח ליד מאפר, צלם או סטייליסט".
לנשים קשה יותר בתחום הזה?
"ברור. הן עובדות יותר, אבל זה גם הרבה יותר אינטנסיבי. יש כאלה שלא אוכלות, אתה רואה רזון קיצוני. אני הייתי צריך דווקא להעלות מסה כשנהייתי דוגמן".
לקחת קורס במשחק. מה זה, ליום שאחרי?
"דוגמנות זה לא לנצח. החלום שלי הוא שבעוד שנתיים אגור בניו יורק, אדגמן ובזמן הפנוי אמשיך ללמוד משחק".
עד שזה יקרה הוא חי את ביצת הסלבס המקומית. אפילו הוצמד לו רומן עם יוצאת "חתונה ממבט ראשון" אחווה סיטבון, אבל הוא לא ממהר להיטמע בגלאם. רק לאחרונה יצא מבית אמו בדימונה באופן סופי - אבל לא לתל אביב, חלילה. "העדפתי להתחיל בראשון לציון, עם שותף, חבר ילדות. לאט לאט. בתל אביב יש משהו תובעני, ראשון יותר שפויה. אבל תמיד ידעתי שאצא מדימונה. אין לי רגשות נחיתות כי אני מהפריפריה, היה לי טוב שם, אבל אני במקום אחר בחיים וצריך להתקדם. אני חוזר בשבתות, מדבר עם אמא שלי עשר פעמים ביום ורוב החברים שלי הם עדיין חברי ילדות מדימונה. אני פחות מתערבב".
כמו ההתערבבות שהתערבבת עם אחווה?
"לא היינו ביחד-ביחד. אנחנו מיוצגים באותה סוכנות, היא מותק של בחורה, אבל זה לא המריא. בכל מקרה, זה היה מזמן".
עם דוגמניות יצא לך לצאת?
"לא. אני רואה בחורות מאוד יפות אבל זה נשאר ברמת הז'ורנל מבחינתי. מה, אני אצא עם מישהי וכל מה שיעניין אותה זה איך היא יצאה בתמונות? יופי תמיד מוסיף, אבל זה לא שחברה שלי חייבת להיות בלונדינית עם עיניים כחולות וחזה ענק. אני גם לא רוצה שמישהי תצא איתי כי אני בחור יפה. מה הן רוצות, להכניס אותי למיטה, לסמן וי? ומה איתי? מה אם אני רוצה להתאהב, זוגיות? אני רוצה שיתנו צ'אנס לראות מי אני מבפנים. אני לא רק יפה".
צילום: זוהר שיטרית ל-Artbook | סטיילינג: אלין זידקוב כהן ל-Artbook | איפור: אבישג חדד ל-Artbook | שיער: לידור חדידה ל-Artbook | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: חולצה - burberry לבוטיק אמור, מכנסיים - מאמו | לוק 2: חולצה - saint laurent לבוטיק אמור, מכנסיים- PRADA לבוטיק הלגה | לוק 3: חולצה – וינטג' אוסף אישי, מכנסיים - PRADA לבוטיק הלגה | לוק 4: מעיל - Burberry לפקטורי 54, מגפיים - אוסף אישי | לוק 5: חולצה - Dolce& Gabbana לבוטיק אמור, מכנסיים - זארה | חולצה ומכנסיים קצרים - מאמו |