איתי אנגל, כתב השטח נטול העכבות של "עובדה", חוזר הערב למסך עם עלייתה של העונה ה-16 של תוכנית התחקירים אחרי שנה של הפסקה. אנגל, שידוע ככתב אמיץ שנכנס עם מצלמתו האישית למקומות המסוכנים והאכזריים ביותר בעולם, סיקר בתחילת הדרך את הפרעות ביוגוסלביה ובבוסניה הרצגובינה, ובהמשך את מלחמת האזרחים ברואנדה, בפקיסטן, בעיראק ועוד. במלחמת לבנון השנייה ציוות את עצמו לגדוד 931 של הנח"ל וחווה פעולה לילית בעומק שטח האויב.
"אני חוזר הביתה, 'עובדה' זה הבית שלי", הוא אומר אחרי שנה של ניתוק שגזר על עצמו ורגע לפני שהוא חוזר לעניינים. "עזבתי בשביל לקחת לעצמי פסק זמן שמאוד הייתי צריך. אחרי שנים של עיראק, אפגניסטן, לבנון, צ'צ'ניה ורואנדה, קונגו, בוסניה והשטחים, משהו במוח מתחיל קצת להשתבש. עכשיו, אחרי שנחתי קצת, אני מרגיש חזק יותר ונחוש להמשיך לעשות כמה שיותר כתבות".
לא נחת לגמרי, הקמת את פרויקט ההצלה למען נאנסות קונגו.
"כן, אחרי סדרת כתבות שעשיתי על קונגו לפני שנתיים, החלטתי שאני רוצה להשקיע במקום הזה ולעזור, לא רק להסתכל מהצד ולצלם. הקמתי פרויקט שמסייע לנשים הנאנסות במלחמה בקונגו, המלחמה האיומה שיש בה נהרגו יותר מחמישה מיליון אנשים ויותר מעשרות אלפי נשים שנאנסו. מידי שנה אנחנו שולחים קבוצה של גניקולוגים הכי טובים שיש בארץ, הם מקימים שם מרפאות, מטפלים וגם מלמדים גם את האחים והאחיות המקומיים איך לטפל בנשים המסכנות האלה".
אחרי כל כך הרבה זוועות שראית בעולם, נראה שבוער בך הרצון להשפיע ולא רק לסקר.
"תראה, אתה משפיע מאוד בקטן. ברור לי שאני לא מציל את אפריקה, ברור לי שאני לא מציל אחוז אחד מקונגו, אבל אם אנחנו מצילים אלפית אחוז זה אומר ש -300 נשים יחיו ולא ימותו, נשים שהיו מפורקות ומרוסקות והחזרנו אותן להיות נשים מחדש".
היו לך רגעי שבירה לנוכח הדברים שראית מול העיניים?
"כשאתה נוסע למקומות האלו אתה מקבל הרבה מאוד כוח, וזורם לך בדם הרבה אדרנלין. אני הרבה יותר חד בכתבות מאשר בחיים הפרטיים, שבהם אני יכול להיות אסטרונאוט לא קטן. אני בריכוז מלא ובפוקוס וכל הטירוף הזה עוזר לי להתגבר על רגעים קשים ולספוג אותם. מה שנותן לך עוד כוח זאת העובדה שאתה יודע שעוד מעט כל זה נגמר ובניגוד לאנשים המסכנים שאותם אתה מצלם, אתה חוזר הביתה לארץ, לים ולחברים".
"היו רגעי שבירה ורגעים מפחידים שבהם אמרתי לעצמי 'די', אני לא עושה את זה יותר. באפריקה ראיתי נשים אחרי שהן נאנסו, ברואנדה הייתי במקום שנהרגו בו 800 אלף הרוגים וראיתי מול העיניים עשרות אלפי גופות. בעיראק ובלבנון חברים לידי נפגעו. ברגעים האלו הרגשתי שאני פשוט לא יכול יותר".
מה דוחף אותך לאיזורי הסכנה?
"יש רגעים שאני אומר לעצמי 'איזה דפוק שהגעתי הנה' ו'אם אני יוצא מזה בחיים אני לא חוזר לעשות דברים כאלה'. אני עומד במילה שלי בערך שבועיים ומתחיל פרויקט חדש. אני לא יודע לנתח פסיכולוגית את הדחף שלי לסכנה אבל אני יודע שאחרי שאני יושב בחדר העריכה ורואה מה יוצא מזה, אני פשוט מתמלא כוח ומתכונן לדבר הבא".
איך אתה מתגבר על הפחד?
"אני לא בטוח שאני מתגבר על הפחד, לפעמים אני מאוד פוחד ואני עושה את הכול תוך כדי פחד. במצבים כאלה האינסטינקטים עובדים אחרת מאיך שהם עובדים בחיים. כשאני צופה בחומרים בחדר העריכה, אני מתחיל לפחד יותר משפחדתי ברגע האמת. אני חושב גם שהמצלמה מאוד עוזרת לי. בכל הכתבות שראית בעיראק, בלבנון ובקונגו, אני עובד לבד, מצלם לבד ומקליט לבד. ברגע שאתה מתעסק בכל הדברים האלה, זה עוזר לך להפעיל את עצמך. אם הייתי בלי מצלמה אני חושב שהייתי מקבל התקף לב. במצבים של קרב ושל ירי אני משתדל כמה שפחות לחשוב ולהרהר על החיים".
"זה נכון. כשהנוכחות שלך יותר קטנה אז פחות נבהלים ממך ויותר משתפים פעולה. במדינות של העולם השלישי מאוד חוששים מתקשורת, וברגע שהם רואים צוות של CNN או של SKYNEWS שיש להם כתב, מקליט, מפיק, אנשי ביטחון - זה מרתיע. כשאני בן אדם בודד, שהולך עם ג'ינס וטי שירט ומצלמה בגודל של שתי קופסאות סיגריות, אני נראה כמו חובבן, הם לא נבהלים ואז הם הרבה יותר פתוחים".
בשנת החופש שלך התקיים מבצע "עופרת יצוקה", הצטערת שלא יכולת להיות שם ולסקר?
"ממש לא, יצאתי לחופש כדי לא לעבוד. ממש לא הייתי צריך את זה".
אחרי שראית את כל מלחמות העולם מקרוב חשבת להיכנס לפוליטיקה?
חס וחלילה, ממש לא. אני אוהב להיות כתב".
והנה סרט שאנגל בטח ייהנה ממנו - נרי ליבנה ממליצה לרוץ ל"עגמי"
