זהו החלק השלישי בטרילוגיית "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי וגיא מרוז, אחד מהפרויקטים הדוקו-אקטיביסטיים המרשימים ביותר שנראו כאן לאחרונה (שני הפרקים הראשונים ישודרו הערב, החל מ-19:00, באותו הערוץ), אבל בעוד ששני הפרקים הראשונים עסקו במה שנראה, לכאורה, כגזילת כספי הפיצויים של ניצולי השואה על-ידי ארגונים שהתיימרו לייצג אותם, החלק השלישי בטרילוגיה, מעט מטריד, בוודאי לעיניים ישראליות.
הנושא המרכזי הוא הרכוש היהודי, בשווי עשרות מיליארדי דולרים, שהולאם על-ידי הממשלה הפולנית. מצד אחד, ברור שמדובר ברכוש יהודי שנחמס מבעליו ושלא הושב מעולם. מצד שני, האם לא היה זה מנהגן של ממשלות מקדמת דנא?
היצירה מרשימה, התחקיר מקיף, התיעוד מרתק, אבל כישראלי שיודע שחלק גדול מאדמות המדינה שלו הן רכוש של "נפקדים" למיניהם, קשה לי שלא להבין גם את עמדת המוסדות הפולניים (ואת זו של האזרחים שיושבים עם משפחתם במבנים שהיו פעם בבעלות יהודית).
אין לי חלילה כוונה להשוות בין הנסיבות שבעטיין נאלצו יהודי פולין להשאיר את כל רכושם מאחור, לבין אלה שבגינן נסו "פליטי 48" מבתיהם, אבל כדי לראות מה קורה ברבות השנים לרכוש במעמד דומה, לא היו צריכים מרוז ווילנאי להרחיק עד ורשה.
הצד של הגרמני הטוב
למרות 15 השנים שחלפו מאז הפיק וביים סטיבן ספילברג את "רשימת שינדלר", נותר עדיין הסרט הזה כאפוס הקולנועי-הוליוודי החשוב ביותר שעוסק בשואה. העובדה ששפילברג בחר דווקא בסיפורו של אוסקר שינדלר (ליאם ניסן), "הגרמני הטוב", כדי לספר את הסיפור, היא מעניינת, שכן נדמה כי מאז, לא ניתן עוד לדבר על השואה בלי גיבור טרגי גרמני אחד לפחות.
כך גם ב"הפסנתרן", סרטו של רומן פולנסקי שמביא את סיפורו המרגש של ולדיסלב שפילמן (אדריאן ברודי), שניצל בזכות קצין אס.אס חובב מוזיקה קלאסית.
בעוד "הפסנתרן" עמד מעל כל ביקורת, הרי שנגד "רשימת שינדלר" נשמעו בזמנו לא מעט מחאות על "הוליוודיזציה של השואה", שכן עד לאותה העת, עסקה הוליווד בשואה באמצעות סרטים על ניצולים שחיים כיום בארצות-הברית ("בחירתה של סופי", "סקוקי" ועוד), או באמצעות סדרות ("רוחות מלחמה" ו"מלחמה וזיכרון" שמבוססות על ספריו של הרמן ווק).
אבל דווקא בכך טמון הישגו הגדול של ספילברג: השימוש באמצעים קולנועיים מקובלים, מצליח להביא את החוויה לקהלים שהיו עלולים להסתייג מ"סרטי שואה" קלאסיים.
זיוף גורלי
טוב עשו בערוץ 2 כאשר רכשו לשידור את הסרט הזה, שעד כה היה מוכר רק לצופי הקולנוע או ערוצי הסרטים בתשלום.
"הזייפנים" מביא סיפור מרתק ואמיתי (למרות הוויכוח על הדיוק ההיסטורי שליווה את צאתו לאקרנים), של מבצע סודי נאצי לזיוף שטרות כסף של בעלות הברית בכמות גדולה כל-כך, עד שאפשר שתכריע את המלחמה העקובה מדם.
כדי להוציא את התוכנית אל הפועל נבחרה קבוצת אסירים ממחנות הריכוז, מומחים בתחומם, שעליהם הוטלה מלאכת הזיוף. כאן החלה הדילמה המוסרית של אותם אסירים נבחרים: בעוד שמומחיותם זיכתה אותם במעין "ביטוח חיים" זמני במקום שבו המוות נמצא על כל צעד ושעל, וכן בהקלה בתנאים הנוראיים של מאסרם, הצלחתם הייתה עלולה, לפחות בתיאוריה, להביא לניצחון הנאצים.
למרות מחאות שנשמעו מפי אנשים שהיו שם במציאות וטענו שהתסריט אינו הולם בדיוק את האמת ההיסטורית, התוצאה - מבחינה קולנועית - מרשימה בהחלט.
