ריקי ג'ארוויס (צילום: Tim Whitby, GettyImages IL)
ריקי ג'ארוויס. אימפריה של איש אחד | צילום: Tim Whitby, GettyImages IL

רבים הסיכויים שהסתכלת פעם על קולגה שלך וחשבת: דיוויד ברנט. הבוס הבדיוני שגילם ריקי ג'ארוויס בתוכנית הסטירה הטלוויזיונית "המשרד", הפכה כבר לשם קוד לאידיוט המשכנע והמתרפס שמקלקל סחבקיות מרושלת בשטויות ניהוליות.

ברנט הוא כל-כך מזוהה עד שכאשר אני פוגשת את ג'ארוויס באזור האמפסטד היוקרתי שבצפון לונדון, ביתה של אריסטוקרטית הכתיבה ובנקאים מחו"ל, אני לא יכולה להימנע מלתור אחר קווי דמיון לדמות שהפכה אותו למפורסם.

הם נשמעים אותו הדבר (במילים של ג'ארוויס כמו "וורזל" - דמות מסיפור ילדים בריטי) וחולקים את אותן שיניים מחודדות שאמריקאים מאמינים שהן מזויפות. אבל כאן מסתיימים קווי הדמיון. לברנט אין מושג, ג'ארוויס מקפיד להישאר מעודכן.

מאז ששודרה המשרד לראשונה ב-BBC בשנת 2001, היא שודרה כבר ב-90 מדינות והופקה מחדש בתשע נוספות (ישנה אפילו פרודיה גרמנית בלתי פורמאלית שמתרחשת ברייך השלישי, שם משחק היטלר את תפקידו של ברנט). הצלחתה של הסדרה הולידה אימפריה של בידור.

בתקופה שבה רבים מעסקי התקשורת סובלים מהפכפכותם של הצופים, ג'ארוויס מייצב את עצמו מבחינה אסטרטגית כמפעיל מולטימדיה. תחומי העניין שלו כוללים ספרי ילדים, פודקאסט (הסדרה השביעית שלו נהנית מ-4.6 מיליון הורדות בשבוע) וסרטים (הוא סיים בימים אלה את העבודה על "המצאת השקר", אותו ביים וכתב ועומד להתחיל לצלם את "צומת בית הקברות", אותו תיאר כ"משרד של הצווארון הכחול"). השבוע הוא יכריז על התאריכים למסע ההופעות החיות הקומיות שלו.

החוק הראשון בעסקים: שליטה

עדיין, ג'ארוויס, בן 47, לא מגולח ולבוש חולצת טי כחולה, מכנסיים פשוטים ונעלי נייקי בצהוב ושחור, דוחה את התיאור "איל תקשורת" ומעדיף "קומיקאי" או "במאי ותסריטאי". הוא עוצר רגע כדי לחשוב - במציאות הוא הרבה יותר אינטנסיבי ורציני מכפי שהוא נראה בהופעותיו הטלוויזיוניות ההיפר אקטיביות.

"כתיבה היא הדבר החשוב, אני מביים רק כדי לוודא שמישהו אחר לא ישבש אותה, אני מפיק כדי להיות האחראי, אני נמצא בתוך התהליך כדי שאוכל להבין את מה שקורה לי בתוך הראש".

האם הוא קונטרול פריק? הוא מחייך: "את אומרת 'קונטרול פריק' אני קורא לזה 'חופש אומנותי'".

שליטה יכולה להיות חשובה מבחינה יצירתית אבל היא גם החוק הראשון שלו בעסקים. הוא מתעקש על כך שתהיה לו הבעלות על עבודתו: "למה שתבזבז שלוש שנים מחייך בלנסות להפוך משהו למושלם ואז לתת לו להיקרע לגזרים?" בנוסף להגנה על החזון האמנותי שלו, הבעלות היא גם יצרנית כסף.

בזמן שהוא דוחה את הרעיון שהכסף מניע את בחירות הקריירה שלו, הוא לא טיפש כשזה מגיע להחלטות כלכליות: "אתה לא רוצה ליצור משהו ולקבל חלק של אחוז אחד, אתה יכול לקחת חלק בסרט ענק שיגרוף 100 מיליון דולר, אבל לא תרוויח סנט יותר מהשכר שלך".

העסקה בסרט האחרון שלו, "המצאת השקר", מפוקחת בצורה אופיינית. הסרט מומן ע"י אולפן סרטים עצמאי מדיה רייטס קפיטל, כאשר לג'ארוויס יש חופש יצירתי ו-50% מהבעלות על הסרט, בו בזמן שלוורנר ברדרס ויוניברסל שמורות זכויות ההפצה.

"הדבר החשוב היה לקבל את העריכה הסופית. אתה לא יכול לקבל את העריכה הסופית בהוליווד. אז אני עשיתי את הסרט ופשוט מסרתי אותו. הכל היה קשור לתהליך היצירתי. העובדה שאתה מרוויח פי עשר היא רק בונוס", הוא פורץ בצחוק משוגע.

מתנה שלא מפסיקה להיניב

אין תמונה
"המשרד" האמריקאית. מתנה שממשיכה לתת

דיבורים על כסף גורמים לג'ארוויס להרגיש "גס רוח" ו"יומרני". הוא טוען שמעולם לא רצה להיות עשיר. "הדרך שבה גדלתי (בדיור ציבורי ברידינג) הייתה של ענווה ועוני". הוא לא מתכוון לומר שהעבודה לא הייתה חשובה לאביו, פועל צרפתי קנדי, ולאמו, עובדת במזנון: "יכולת לעשות מה שרצית החל מהשעה חמש וחצי אחר הצהרים, אבל היית מוכרח להרוויח את לחמך".

יחד עם זה הוא מודה שכסף קונה "חופש ונוחות". המשמעות היא שהוא יכול להרשות עצמו להחזיק משרד בשכונה יוקרתית במרחק הליכה מהבית שאותו הוא חולק עם שותפתו מזה 25 שנה, ג'יין פאלון, מפיקת טלוויזיה וכותבת. פנים המשרד הוא ההיפך מנוצץ - הוא אפרורי יותר ממה שניתן להעלות על הדעת; הקירות ממגנוליה והריהוט המשרדי סטנדרטי. כשמגיע הצלם, ג'ארוויס מציע להסיר את חולצתו ולאכול בננה כדי להוסיף עניין לתצלום.

כשהוא נשאל איזה מבין הפרויקטים המגוונים שלו בתחום התקשורת מכניס הכי הרבה כסף? הוא מתפתל. "אני לא יודע. זה קרוב לוודאי הגרסה האמריקנית (של "המשרד" בכיכובו של סטיב קארל) אני בטוח בכך.

העניין בגרסה האמריקנית (שרשת השידור NBC מכרה לרשתות שידור מקומיות, כשהיא מייצגת למעלה מ-93% מהמדינה) הוא שאתה מקבל תשלום בכל פעם שמשהו משודר. זו מתנה שלא מפסיקה להיניב. אבל זוהי בעלות. המצאנו פטנט שהרבה אנשים רוצים".

ההצלחה העולמית של "המשרד" הפתיעה אותו. "הגרסאות המצליחות היחידות לסדרה בריטית בעולם הן של שעשועוני ריאליטי. מוזר שהמשרד היא יוצאת הדופן. זה בעיקרון אני וסיימון קוואל".

המפתח ליצירת סדרת להיט בינלאומית, כך הוא מאמין, הוא להתפשר, ולגרום לצופים להאמין שגילו משהו בעצמם. הוא התעקש ש"המשרד" ו"ניצבים" ישודרו ב-BBC2 ולא בספינת הדגל של הערוץ. "היה חשוב להשיג את הקאלט הזה. אם הסדרה הייתה משודרת ב-BBC1 היא לא הייתה זוכה לאותה הצלחה".

"אני עשיר יותר מסיימון קאוול'"

סיימון קאוול מחייך בטישירט תכלת לפני גדר צבועה לבן (צילום: רויטרס)
סיימון קאוול. אין לו כסף אין לו, בהשוואה | צילום: רויטרס

ג'ארוויס אינו מוטרד מהגבלת תקציבי הטלוויזיה בעקבות המיתון. "השמנת תצוף?... רוב הטלוויזיה היא זבל? ישנם 2-3 אחוזים מפתים של מצוינות שאליה אנחנו שואפים. תנו לזבל להמשיך לפרוח, הוא גורם לי להיראות יותר טוב".

ארה"ב היא המכה של הקומדיה שלו. הוא מעריץ את כולם החל מלורל והארדי ועד לארי דייויד. "האמריקנים מותחים את הגבולות של ההפקה והחדשנות. חשבתי שלעולם לא יוכלו להתעלות על הסופרנוס ואז קיבלנו את 'הסמויה' ואת 'דקסטר'".

HBO ו-BBC2 הם ביתו הרוחני כיוון ש"הם נותנים לי לעשות מה שאני רוצה. הם לא דואגים לרייטינג אלא למוצר".

אין לו מילה רעה להגיד על ה-BBC והוא לא ייגרר לדיון אודות הסוגיה האם הרשת צריכה לקצץ בשכרם של הטאלנטים בעלי המשכורות הגבוהות כמו חברו מנחה תוכנית האירוח ג'ונתן רוס. "מעולם לא נכנסתי לעסקה מאולצת כיוון שלא רציתי להיות כבול אל אף אחד. אני יכול לפנות בכל רגע לכל ערוץ וזה שומר על כולם ערניים".

לפתע מכסה דאגה את פניו והוא חושב איך הגיע לראיון הזה. אז מגיעים הצחקוקים והוא מסכם אותו: "הוא ניסה להיות צנוע וביישן אבל צבעיו האמיתיים בצבצו בסופו של דבר כשאמר 'אני עשיר יותר מסיימון קאוול'".