בשנה שעברה, כמה ימים אחרי יום העצמאות, התקשר אלי ירין קימור. כבר קרוב לעשר שנים שהתוכנית שהגה נמצאת אצלי בראש רשימת ההמלצות - הצפייה לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. קימור סיפר לי איך נולד הרעיון: הוא הגיע לקיבוץ, כמדומני בית השיטה, לצלם סרט על שלושה נופלים בני המקום.
במהלך ההכנות של צוות הצילום, ניגשה אליו קשישה ושאלה מה הם מצלמים. קימור השיב לה שמדובר בסרט לזכרם של שלושה נופלים והיא ענתה לו: "אבל גם הבן שלי נפל במלחמה, אז מה? הם יותר חשובים מהבן שלי?". קימור הסתובב עם המשפט בראשו במשך תקופה ארוכה, ואז יזם את המישדר הזה, שהוא בעיני המרכזי והחזק ביותר שבין כל מישדרי הזכרון ביום הזה, שבו נזכרים כמעט כולנו במחיר הנורא של המשפט "להיות עם חופשי בארצנו".
קשה להאמין שיש ישראלי שלא נתקל במישדר הזה, אבל ספק אם יש מי שצפה בו במשך שעות ארוכות ברצף. האפקט המצטבר של המועקה, מזכיר מעט (להבדיל מבחינת התוכן, אבל באורח דומה להפליא מבחינת הפורמט) את "שואה", יצירת המופת של קלוד לנצמן. השילוב בין השירים היפים כל-כך לבין המועקה שמקורה לא רק בשם או בסיפור ספציפי, אלא בשם ועוד שם ועוד שם שמאחורי כל אחד מהם סיפור שמתומצת לחמש השניות שבהן מרצד השם על המסך, הופכים למכת-אגרוף בבטנו של כל צופה.
הנה מלחמת השחרור, עם רשימות בלתי נתפסות כמעט של שמות, וכולם מאותו היום! הנה היומיים הראשונים למלחמת יום-הכיפורים, הנה החבר של האח הגדול ממך בכמה שנים, הנה שמו של הדוד, הנה רשימה מתאריך חסר-ייחוד, לכאורה, שרק שם אחד מוכר מקפיץ לפתע בזכרון שמדובר באותו היום שבו קרס בית המימשל בצור, או היום שבו התנגשו ביניהם שני היסעורים מעל שאר-ישוב, הנה שם בלי דרגה: האם הוא סוכן מוסד?
הסלוגן השחוק לפיו "פחות הוא יותר" הופך לאנדרסטייטמנט כאשר צופים במישדר הזה: מהפנט, מרגש, מטלטל, תמצית התמצית של היום הקשה הזה.
של מי המוות הזה לעזאזל?
"מלחמות השכול", ב', 00:26, "יס דוקו"
הנה ויכוח שבו כולם מפסידים: העימות הכואב שבין ארגון "יד לבנים" של הורי חללי צה"ל, לבין ארגון נפגעי פעולות האיבה, שלפני כמה שנים נוספו קורבנותיהן לראשונים. האם יום-הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא היום הראוי לכבד את זכרם? יש שיאמרו שכן: הרי העשור וחצי האחרונים העבירו את המלחמה על קיומנו גם אל העורף ותבעו מיושביו, בעל כורחם, לגלות אומץ-לב אזרחי ולהמשיך בשגרת החיים למרות הפיגועים.
מצד שני, טוענים הורי החללים, ליום הזיכרון יש ערך-מוסף של גבורה, והרי יש הבדל בין חייל שנפל בקרב, לבין גברת עם סלים שנרצחה בפיגוע בעת שביקרה בשוק. האומנם? טוענות משפחות נפגעי פעולות-האיבה, הרי ברשימת חללי צה"ל נמנים גם נפגעי תאונות-דרכים או מחלות שמתו בעת שירותם הצבאי. ואיזו גבורה יש לייחס לאלו?
אני מודה שלוויכוח הזה יש נגיעה אישית גם אליי: לפני חמש וחצי שנים איבדתי את אחד מחבריי הטובים, צבי (ציקי) בהט בפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה. האם ראוי לראות בו חלל בהקשר של יום-הזיכרון? מצד אחד הוא היה לוחם ומפקד ביחידה קרבית בסדיר ובמילואים. מצד שני, הוא נפל כאזרח, כחלק ממאבק ההישרדות של עם ישראל בארצו.
האם הוא נכלל במיתוס הגבורה שמזוהה כאן עם הלוחמים? כאמור, בוויכוח המר והנורא הזה יש רק שורה תחתונה רשמית שמאחדת בין שני "מחנות" החללים.
מנצחים וודאי שאין כאן