בפרק הראשון של העונה השלישית של "עבודה ערבית", נכנס אמג'ד לבית האח הגדול. לרגע נדמה שגם סייד קשוע נכנע לחוקי היקום של הטלוויזיה, שבהם כל תכנית מקדמת את רעותה. אבל זה לא בדיוק ככה. אם יש משהו שקשוע יודע, זה להמציא לעצמו חוקים משלו. "הסדרה עדיין מסתובבת סביב הניסיונות של אמג'ד למצוא חן ולהתקבל", הוא אומר ."אם בעונה השנייה הוא מחליט לקנות דירה בשכונה יהודית, השנה יש דגש על אירועים ציבוריים כמו מכתב הרבנים, שמפציר ביהודים לא להשכיר ולא למכור דירות לערבים. אמג'ד רוצה להוכיח שדו קיום הוא אפשרי, ולכן נכנס לבית האח הגדול.”
לכל העונה?
"לא, מה פתאום. הוצאתי אותו בסוף הפרק הראשון".
אז מה צפוי לו בבית האח?
"צפויה לו עוגמת נפש, בעיקר. הוא לא מספיק להגיע וכבר מטילים עליו משימה: להסתיר את זהותו כערבי ולהתחזות ליהודי. הוא דווקא עומד במשימה יפה. אבל יש בחור מסכן בשם איציק, שמסומן על ידי שאר הדיירים כערבי פוטנציאלי. וכשאמג'ד שומע מהדיירים מה הם חושבים על איציק 'הערבי', הוא נס על נפשו.
בהמשך הסדרה אמג'ד הופך לסלב חלול, כי אין לו באמת מה להגיד. הוא גם מנסה באופן נואש לשמר את התהילה ההולכת ודועכת. הוא מנסה להוכיח, למשל, שהוא הערבי הצמחוני הראשון, ואז אבא שלו פותח בירושלים סטקייה בשם 'קבב אבו אמג'ד מבית האח הגדול'.
אפשר להניח שנפגשת עם פותנה לצורך התחקיר?
"לא, ממש לא. נכנסתי לאינטרנט וראיתי כמה חצאי פרקים של התכנית. צילמנו את זה במנותק מהעונה הנוכחית, עם הסט של העונה הקודמת, אז יש דג, למשל, כי יום לפני הצילומים ראיתי שיש דג. אמג'ד מתלחשש איתו קצת".
מה חשבת על האח הגדול?
"הצטערתי מאוד שלא יצא לי לצפות בעונה כולה, כמובן. זאת תכנית עם ערך אנתרופולוגי עצום...”
"מה אני כבר חושב על זה? אין לי מה לחשוב על זה. טלוויזיה מסחרית לא אמורה לחנך. זה כמו להתלונן על ביבי. העם חרא. הוא בחר אותו”.
למה בחרת לשלב תכנית כזאת בעלילת הסדרה?
"אחרי העונה השנייה יצא הספר השלישי שלי, 'גוף שני יחיד', שמאוד הצליח, ופתאום אנשים התחילו לזהות אותי ברחוב. עניין אותי להתעסק בחוויה הזו. קורה לי הרבה שעוצרים אותי ואומרים 'אני מכיר אותך', ולא תמיד זוכרים מאיפה. אז אני תמיד שואל בתגובה 'באיזה כלא ישבת?'. אני לא יודע איך הבנאדם יגיב אליי, אם הוא ישמע מי אני. גם אבא שלי תמיד מברר את דעתם של אנשים על סייד קשוע לפני שהוא מודה בקשר המשפחתי אליי".
שרק יתנו לי לסיים את הבירה
לדבריו של קשוע נלווה רבע חיוך מונוטוני. ברור שהוא קצת מגזים. הוא יודע שבסביבה שלו הוא אהוב, מוערך ומצליח בכל קנה מידה. במהלך הפגישה שלנו ניגשו אליו שלוש נשים שונות להחמיא לו על הרצאותיו, ספריו וטוריו – אחת מהן היא אילנה דיין. הוא אמנם מתגורר בשכונת רמת דניה היהודית והיוקרתית, "אחת משתי מובלעות השמאל הקטנות שנותרו בירושלים" כהגדרתו, אבל הפרסונה הצינית והפרנואידית של קשוע מזכירה לשומעיו שהוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
יוצא לך להיתקל בביטויי גזענות ביומיום?
"יוצא, למרות שאני חי בבועה. אפילו בבר הקבוע שלי. אני ושי קפון (במאי עבודה ערבית – ר.ס) יושבים ב'לינק' כמעט כל יום חמישי. לא מזמן ישבו שם כמה חבר'ה, ותוך כדי מישהי מהם מדברת על כמה היא שונאת ערבים ואיך צריך להרוג את כולם. שאלתי אם אפשר רק לסיים את הבירה קודם. מישהו שם אמר 'זאת מדינה דמוקרטית, היא רק אומרת את דעתה'. אפילו לא הגבתי. מה כבר יש לומר".
קשוע משתתק. נראה שהוא מחפש משהו מצחיק להגיד, או לפחות פרובוקטיבי, והוא מיד מוצא. "אגב, העוזרת בית שלי לא אוהבת ערבים".
אז למה היא עובדת אצלכם?
"כי היא מתה עלינו, ואנחנו עליה. אבל אם יורד גשם ואנחנו מזמינים לה מונית, היא מבקשת מאשתי להגיד לסדרן שלא ישלחו נהג ערבי", הוא אומר בחיוך, מתענג על האבסורד. "אלה פחות מפריעים לי. למזרחים יש פחות אג'נדה, הם מפחדים כי זה מה שלימדו אותם. אני יותר אוהב להצביע על הגזענות דווקא בקרב 'הלבנים'. בסדרה זה נתן ותמנע, שהם זוג מצביעי שמאל".
למה בעצם? השמאל חבוט ממילא
"זה באמת לא נעים לבעוט בחתול מת, אבל אני חושב שלשמאל הציוני יש תפקיד היסטורי במצב שאליו הגענו. כשהם היו בשלטון הם לא היו פחות גזענים מהימין. אם אתה שמאלן שמפגין נגד הגדר, מה שנקרא סהרורי, אז אני בעדך. אבל אם זה קטע של שייכות חברתית-פוליטית, לרצות שלום כדי שהמצפון שלך כיהודי נאור יהיה נקי ולהרחיק את הערבים מהפנים שלך כמה שיותר – את זה אני לא מסמפט".
יש גזען אידאולוגי בעונה?
"מה, מתנחל וזה? לא”.
למה?
"כי זאת לא הסביבה שאמג'ד חי בה ואלה לא האנשים שהוא צריך להתמודד איתם. סליחה, אני חוזר בי. כן יש דמות. יש איזה ארגון שנקרא 'יד לאחים', שמעת עליו? אז אורי גוטליב משחק חובש כיפה מהארגון. הוא שמע על מאיר (הדמות שמגלם מריאנו אידלמן – ר.ס) שהתחתן עם ערבייה בסוף העונה שעברה, והוא נלחם להחזיר אותו לחיק היהדות. הוא אורב להם בבניין אבל בטעות הוא חושב שאמג'ד זה היהודי שהתפקר. כמובן שאמג'ד משתף איתו פעולה לגמרי ומגלה את הצד היפה של היהדות. כשגוטליב מציע לו לקחת לו בת ישראל אמג'ד בכלל מבסוט".
זאת אומרת שאם תהיה דמות של מתנחל היא תהיה קריקטורה
"יש הרבה קומדיה לצורך הקומדיה בסדרה הזאת. אבל יש פרק אחד שמבחינתי הוא הכי משמעותי ואני לא יודע איך יתקבל. הכל מתנקז לשם, ולא בשביל להצחיק. צילמנו את זה וזה היה כל כך אינטנסיבי שהשחקנים בכו בחזרות ובצילומים. הכל קורה בחדר אחד, יש צפירה עולה ויורדת וכל השכנים ננעלים במקלט. זה מאוד קלסטרופוביה".
זה הפרק האחרון?
"זה הפרק האחרון לטעמי".
ככה לסיים?
"כן”.
נגמר עצוב כזה?
"לא".
אז מה, עם תקווה? לא מתאים לך
"מה לדעתך יותר יביא צופים? סתם, זה לא באמת שיקול. אני יודע שאני צריך לכתוב תסריטים טובים ולהיות נאמן לדמויות ולסיפור. כמובן שאני לא אכעס אם יהיה 40 אחוז רייטינג. אבל מבחינתי לעשות עבודה טובה זה המתכון. אני עדיין חושב שייכות זה מתכון ל..”
שייכות?
"לא שייכות, איכות. את יורדת לי על המבטא?”
לא לא, מה פתאום
ערבי ישראלי זה לא פלסטיני
ממוצע הרייטינג לעונה הקודמת של עבודה ערבית עמד על 18 וחצי אחוז. "זה נחשב לנתונים טובים", אומר קשוע, שכבר עובד בימים אלה על העונה הרביעית. נתון זה הופך אותו לאחד היוצרים המצליחים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה המסחרית, במיוחד אם מביאים בחשבון את המקומיות של הפורמט, עלויות ההפקה והירידה מהכנסות הפרסום.
"על המחאה החברתית”.
עוד פעם אתה יורד על שמאלנים? תעזוב אותנו, באמא שלך
"אני נאמתי בעצרות! מה יש לך, הערבים יוצאים הכי גרוע בסדרה”.
עוד חיבור לא טריוויאלי שקשוע מתענג עליו הוא החיבור לחברת ההפקה של הסדרה – דורי מדיה דרסט. דרסט נחשבת לחריגה גם בנוף התל אביבי של התעשייה. החברה מנוהלת על ידי משפחת פארן, ירושלמים חובשי כיפה, ולא בדיוק שמאלנים. דני פארן, אבי המשפחה, הוא מפיק ותיק שהקים אימפריה של טלנובלות, מ"טלנובלה בע"מ" ועד "חצויה".
"לא ידעתי מי זה משפחת פארן", מספר קשוע. "זאת הייתה תקופה שבעיקר שיחקתי סוני פלייסטיישן בבית. היו כמה מפיקים שהתקשרו מדי פעם, ישבנו לקפה ב'הבימה', הם אמרו 'בוא נעשה משהו', אמרתי כן ולא חזרו אליי. ואז התקשר דני פארן. לא האמנתי שהוא מפיק עד שיצאתי וראיתי את הוולוו שלו בחוץ. רק אז עדכנתי את הסוכן שלי שבכלל נפגשתי עם מישהו".
פארן עשה שמיניות באוויר בשביל להכניס את 'עבודה ערבית' לטלוויזיה. הוא התרוצץ מדחייה לדחייה עד שקשת הסכימו להמר על הסדרה. "אני לא מכיר אנשים שמתאבדים על תוכן כמו משפחת פארן", אומר קשוע. "הם נלחמים על הסדרה, מגייסים כספים. זו סדרה יקרה".
"יוני פארן צועק לי 'בגללך נהייתי שמאלן'", הוא מוסיף בחיוך אוהד, "בכלל, יש להם כל מיני יציאות מצחיקות. פעם שאלו את דני בחו"ל איך זה לעבוד עם יוצר פלסטיני. אז הוא נורא נעלב בשבילי כי הוא חשב שערבי ישראלי זה לא פלסטיני".
"הייתי כותב מהפגייה"
קשוע מצהיר שמבחינתו, העונה הרביעית תהיה גם האחרונה. הוא כבר מפנטז על סדרה חדשה, שתעסוק בסטודנטים של סמינר לאתיקה באוניברסיטה.
נשמע מסחרי
"טוב עזבי, אל תכתבי את זה. בסוף אני בטח לא אכתוב כלום. אני עצלן".
זה כנראה לא נכון
"אני אוהב לישון 14 שעות ביום. אני כותב מהר ומתעייף מהר. האמת שבשנה האחרונה בקושי ישנתי. זאת הייתה שנה מתישה. גם בעונה הרביעית זה יהיה ככה. בפרק הראשון ההריון של אשתו של אמג'ד מסתבך, והוא צריך להסתדר לבד עם הילדים. וזה מה שקרה גם לי. לאשתי היה הריון מסובך. רצו ליילד אותה בשבוע ה-25 בגלל דימום חריף אבל איכשהו הוא נפסק לבד. בסוף, בדימום החמישי, יילדו אותה. הייתי בישיבת תסריט כשהגיע אמבולנס, ובהפקה עזרו לי עם בייביסיטר לילדים. שי קפון בא עם בקבוק פסטיס וישבנו מחוץ לחדר ניתוח כל הלילה. אשתי ואני בילינו חודשים בבית חולים, הייתי כותב מהפגייה. רק עכשיו היא התחילה לחזור לעבוד, ונראה שהחיים חוזרים להיות טיפה יותר מוכרים. אז בפנטזיה אני ישן 14 שעות אבל בפועל בערך ארבע".
בסוף מסתבר שקשוע מתעורר כל יום בארבע לפנות בוקר כדי לכתוב. מהתדמית האיומה שהוא מטפח לא נשאר הרבה, אם כי הוא נשבע שכמעט כל חמישי בערב הוא יוצא לשתות. "אני מכור לריב של שישי בבוקר עם אשתי, עם ההנגאובר המטורף. אין משהו יותר מעורר השראה מרגשות אשם".
"כי אני ערבי. סתם, לא. אפילו אבא שלי התחתן יותר מבוגר. האמת שזה בגלל שאשתי ערבייה. היא סיימה ללמוד בירושלים והייתה צריכה לחזור הביתה לכפר. הדרך היחידה לשכנע הורים מסורתיים לתת לה להישאר בירושלים זה להתחתן ולמזלי – כלומר למזלה הרע של אשתי – הם הסכימו".
מה היא חושבת על הסדרה?
"היא מאוד אוהבת. היא ושכנה שלנו צפו בפרקים של העונה החדשה, והשכנה הציתה אש: 'תראי את הזוגות, כולם רבים ריבים איומים'. אז נהייתי רגיש לזה, כי כל הזוגות באמת בריב מתמשך".
ואתם?
"גם כן. אני חושב שאני הרבה יותר מניאק מאמג'ד בחיי היומיום. אבל אנחנו בריב מתמשך מאז שנפגשנו, לא היינו צריכים להתחתן בשביל זה".
זה בקטע של לשמור על התשוקה?
"ממש לא. אנחנו פשוט רבים. זה באמת כבר לא נעים. הילדים סובלים קשות. אבל אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה".
איך היא מגיבה לחשיפה?
"אשתי מאשרת את כל הטורים שלי לפני הפרסום. דווקא על זה אנחנו לא רבים. לאחרונה היא הלכה לפגישת עבודה שקשורה לפסיכותרפיה, והיא רצתה להסביר שעדיין אין לה חדר טיפולים, כי השנה היא הייתה בשמירת הריון, ואמרו לה 'מותק, את לא צריכה להסביר מה עברת בשנה האחרונה'".
כדי לחסל סופית את תדמית המיזנטרופ המפורסמת, קשוע מפציר בי להגיע לפרימיירה. "נתנו לי עשרים כרטיסים", הוא אומר, "תבואי. יגיעו העוזרת המקסימה שלנו ואח שלה, אשתי וההורים שלי. זוג הורים מהכיתה של הבן שלי. אני ארשום לך שניים על שמי. אפילו הכנתי נאום כתוב, אחרי הפדיחה של שנה שעברה".
מה היה בשנה שעברה?
"עליתי לבמה שיכור מת. מת! ולא ידעתי מה להגיד. אמא שלי התחילה לצעוק עליי. השנה ביקשו מההפקה שאני אשמור על עצמי ולפחות אכין נאום. אני שותה כי נורא מלחיצים אותי האירועים האלה בסינמה סיטי. ואם זה לא מספיק לחוץ אז אתמול אשתי התקשרה לאמא שלי ואמרה שנגמר לנו השמן זית, ושתביא לנו לפרימיירה 20 ליטר שמן, וזעתר. תגידי לי את, זה לא פרק של 'עבודה ערבית', הדבר הזה? ואמא שלי מתלהבת, 'כן, בטח, אני גם אכין לכם סמבוסק'. אמרתי לאשתי 'תגידי את השתגעת? איפה היא תדחוף עכשיו 20 ליטר. מה, נתחיל להעביר ג׳ריקנים בחניון של הסינמה סיטי?' לא, לא. עוד יעצרו אותי בחשד להברחה".