תגידו מה שתגידו על רשת NBC המקרטעת והרוב יהיה נכון, אבל את הקומדיות שלה היא יודעת לבחור. בספטמבר האחרון הצטרפה סדרה חדשה אל בלוק הקומדיות המסורתי והיוקרתי של ימי חמישי, שכרגע כולל את "המשרד", "רוק 30" ו"מחלקת גנים ונוף", ובעברו אכלס חברים כ"חברים", "סיינפלד", "חופשי על הבר", "פרייז'ר", "משפחת קוסבי" ועוד. הסדרה החדשה "קומיוניטי", שמגיעה ל-HOT3 ביום שני הקרוב, משתלבת היטב בשורה הזו. כמו שאר הקומדיות שבסביבתה היא שנונה, חכמה ומופקת ללא מצלמות מרובות, קהל או פסקול צחוק.
"קומיוניטי" ייצרה באזז כבר בשלבי הפקתה, לאור הכוחות הפועלים לפני ומאחוריה קלעיה. דן הרמון, מיוצרי "התוכנית של שרה סילברמן", לקח צעד אחורה כדי ליצור סדרה קומית על חבורה המורכבת רובה ככולה מאנשי שוליים חברתיים שלומדים בקולג' הקהילתי המקומי, מוסד שבארה"ב נחשב לעדיף רק במעט על פני בית ספר מקצועי.
הקבוצה הזו נוצרת מלכתחילה רק כי ג'ף ווינגר (הקומיקאי ג'ואל מק'הייל, מנחה "מרק הוליוודי" המעולה בערוץ E!), עו"ד תחמן, מתנשא וסרקסטי שצריך לזכות בחזרה ברישיון עריכת הדין שלו, מנסה להיכנס לתחתונים של בריטה הנאווה (ג'יליאן ג'ייקובס). הוא ממציא כיתת לימוד ספרדית פיקטיבית כדי להתקרב אל הבחורה, אך מוצא שם ערב רב בנוסף לה: שירלי הגרושה שמנסה להתחיל מחדש, אנני התמימה שבוקעת מקליפתה (אליסון ברי הנפלאה ורבת החן מ"מד מן", החושפת כאן פנים נוספים מכישרונה), טרוי הספורטאי ואליל התיכון בדימוס (דונלד גלובר, קומיקאי ותסריטאי "רוק 30" לשעבר, שמתגלה כאן כשחקן קומי בחסד), פירס המבוגר והלוזר (צ'בי צ'ייס ששב מהנשייה) וגולת הכותרת בעיני רבים: עאבד (דני פודי), בחור פלסטיני אמריקני שמדבר כמו לורליי גילמור על ספידים ומתקיים על תרבות פופולארית המקשרת אותו אל העולם, ואגב כך מאפשר לסדרה כולה להפגין מודעות עצמית עצומת ממדים.
על אף הנסיבות האקראיות שהובילו להתלכדות הזו, החבורה הופכת למעין משפחה אלטרנטיבית ו - ובכן – קהילה, כזו שכבר הכרנו כמותה בסיטקומים אחרים בעבר ושחלקם נמנו לעיל. הציניות והניכור של ג'ף ווינגר כדמות ראשית אמנם מהווים את פרצופה של הסדרה, אך ככל שמתקדמים הפרקים האמת הולכת ומתבהרת: יש לו ול"קומיוניטי" לב גדול.
אותה דבקות חברית מוכרת, היעדר העצמי לטובת הכלל או החבר, שזורה כחוט השני ויוצרת עם כל פרק עונג מבעבע שהופך אותה לסדרת כיף אולטימטיבית. המודעות העצמית שנשענת עמוקות על סיטקומים שקדמו לה, הקריצה של "אנחנו יודעים מה אנחנו עושים ובכל זאת עושים את זה", מצליחה רוב הזמן למנוע מ"קומיוניטי" להפוך לסכרינית יתר על המידה. זה, והעובדה שהיא מצחיקה בטירוף.
מאז ש"חברים" הגיעה אל קצה ב-2004 הוספד מוסד הסיטקום, כשם שקרה לא פעם בעבר כל אימת שהייתה נסיגה בכוחו, אבל לאחרונה הוא זוכה לעדנה בזכות הצלחתה הפנומנאלית של "המפץ הגדול" וסדרות חדשות ומשגשגות כ"משפחה מודרנית". בסופו של דבר, קשה לגבור על קומדיה טובה בתום יום עבודה קשה, על תחושת הכיף שגורמת לך לחזור שוב ושוב אל החבר'ה שלך מהמשרד או השכנים החנונים או החברים מהקולג' הקהילתי. "קומיוניטי" עושה את העבודה הזו היטב.
הדמויות הן ללא ספק חלק מהותי מכוחה של הסדרה, שלאחרונה הוזמנה ממנה עונה שנייה למרות רייטינג לא מזהיר. יש לקוות שהדמויות ויחסיהן יצליחו לחבר אליהן עם הזמן את הקהל הרחב, שכרגע עדיין נמנע ממנה. זה, והעובדה שהיא מצחיקה בטירוף.
"קומיוניטי", ימי שני ב-22:05 ב-HOT3
>>פרוייקט מיוחד: מה עלה בגורלם של שחקני הטלוויזיה שאהבנו בילדות?