לרדת בגדול 2010 (יח``צ: מתוך קטלוג פמינה 2010, עידו לביא (ארכיון),  יחסי ציבור )
מתמודדי התוכנית. לא לומדים להתמודד עם ההמשך | יח``צ: מתוך קטלוג פמינה 2010, עידו לביא (ארכיון), יחסי ציבור
פעם הייתי שמן. אני לא מדבר על צ'אבי (לא השחקן של ברצלונה), אני לא מדבר על שמנמן. אני מתכוון לשמן. כזה שהמוכרת בקסטרו נותנת בו מבט אחד כשהוא נכנס ואומרת לו בטון מזלזל "אני מצטערת, אבל אין לנו בגדים בשבילך". כזה שמסתכלים עליו ברחוב, כזה שצוחקים עליו, כזה שהמשקל מראה משקל תלת ספרתי כשהוא עולה עליו. 

למעשה, הייתי שמן יותר מרוב מתמודדי העונה הנוכחית של "לרדת בגדול". שמן שלא יכול להוריד את החולצה בבריכה בלי שמישהו יצחק או יעיר הערה מרושעת, שמן שבנות היו מתפקעות מצחוק אם הייתי מעז להציע להן הצעה בנופך רומנטי, שמן שלאף אחד לא היה אכפת אם יש לו שכל, או חוש הומור, או ידע בלתי נגמר על כדורגל וספרים. שמן בדיוק כמו השמנים שהביאו לפריים טיים למטרה אחת בלבד: כדי שגם אתם תוכלו לצחוק.

כתבה כבר הבלוגרית טרישי, בניתוח די מבריק, שמתמודדי "לרדת בגדול" הם המתמודדים היחידים שאיננו רואים בפרמיירות אחרי שנגמרת התוכנית. אנחנו רואים את אנשי האח הגדול, המירוץ למיליון, הישרדות, אבל לא את השמנים ההם, שאפילו לא מקבלים את 15 דקות התהילה שלהם לפני שהם נשלחים בחזרה אל תהומות הנשייה והשכחה. למה? ובכן, אם אתם שואלים אותי, זה בגלל שבניגוד לכל התוכניות האחרות, “לרדת בגדול" היא פורמט שמתעקש שלא תוכלו להבדיל בין שמן אחד למשנהו.

הבאנו לכם שמנים. איציק ומיכל, יורם וגלית, משה ושמחה, השמות אינם משנים כלל, לכן אל תתעקשו אפילו לנסות ולזכור אותם. שמנים, קצת כמו קבוצות מיעוט אחרות בהיסטוריה, מתוייגות לפי מספר. 130, 160, 97. קל יותר לזכור אותנו ככה, כנראה. שמות פרטיים זו פריבילגיה שיש לאנשים רזים.

גם אופי, אגב, זו פריבילגיה לאלה שהמשקל שלהם היטיב איתם. אחרת איך תסבירו את העובדה שמעולם לא שמענו על חוש ההומור של 153 או על הידע העצום במוזיקה של 94 ? הסיבה היא אחת: כי לא אכפת לנו, ממש כמו שלא אכפת לצוות "לרדת בגדול". יש להם שמנים לטפל בהם, והעובדה שכל אחד מהם שונה או בעל אופי ממש לא משנה להם. קודם, אומר המוטו של התוכנית, נהפוך אותם לנורמליים. אחר כך נשמע אם גם יש להם משהו להגיד.

פריק שואו קרקסי

תאמינו או לא, זו אפילו לא הבעיה המרכזית שלי עם "לרדת בגדול". שמנים מעולם לא הופיעו בפריים טיים (אתם תגידו דביר בנדק, אני אגיד לכם פחחח, אבל זה כבר נושא אחר) הישראלי, אז אין שום סיבה שהתוכנית היחידה שמראה אותם בתשע בערב לא תתייחס אליהם כאל פריק שואו קרקסי. הם, מצידם, לא ממש יכולים למחות, כי החברה הישראלית מעולם לא נתנה להם סיבה להאמין שמגיע להם יחס אחר.

אין תמונה
לרדת בגדול. איזה קטעים פה וואו וואו

הבעייה האמיתית שלי עם "לרדת בגדול" היא שיש להם מדריכי כושר, דיאטנית, ציפי שביט ורק דבר אחד אין להם: מושג קלוש מה הם עושים.

“לרדת בגדול" היא אשליה אופטית. פארק היורה, אם תרצו. זירוז לא רצוי של תהליכים שלוקחים שנים, ובסופו של דבר מביאים לתוצאות הפוכות. חלק ניכר ממתמודדי "לרדת בגדול" משמינים ואף עולים על המשקל שאיתם הם הגיעו לתוכנית. זה בגלל שלא הביאו אותם לפריים טיים כדי ללמד אותם להיות רזים. הביאו אותם לפריים טיים כדי לעשות מהם צחוק.

אם ראיתם את הסצינה המזעזעת שבה נכנסו המתמודדים לחדר הכושר בפעם הראשונה ושני המדריכים הסתכלו במצלמות והתפוצצו מצחוק, כבר הבנתם את האג'נדה. אני מניח, אגב, שאם היינו שמים את מדריכי הכושר מול תשבץ היינו מקבלים את אותו מבט מבולבל ואובד.

מה שבאמת מעצבן זה שאם היו עושים ריאליטי על משוקמי תאונות דרכים, נניח, והייתם רואים מדריך כושר צורח על מישהו ששתי רגליו התרסקו שיקום וירוץ עשרה קילומטר, הייתם מתפלצים וקול צעקה רם היה נשמע מכל מקום אפשרי. לשמנים, וזו הבעיה העיקרית שלנו, פשוט אין מי שיקים קול צעקה כשזה קורה.

אין פה התמודדות אמיתית

"לרדת בגדול" אינה מלמדת דבר וחצי דבר על הורדה במשקל. היא לא מלמדת איך להתמודד עם השבועות שבהם אתה עושה הכל נכון ויורד רק 200 גרם, היא לא מלמדת מה לעשות כששמים אותך מול בופה במלון, היא לא מלמדת את התמיד, לחיות נכון, לאכול נכון. היא לא מלמדת להתמודד.

אין תמונה
אם היו עושים ריאליטי על משוקמי תאונות דרכים, כבר הייתם צועקים. ציפי שביט

במקום זה היא מלמדת אותם להתבייש. היא מלמדת אותם, ואותנו, שזה בסדר לצרוח עליהם, כי הם שמנים. כי שומן זו לא מחלה ולא מצב נפשי, זה משהו איום ונורא שחייבים להיפטר ממנו. אז ניתן להם משימות פיזיות בלתי אפשריות שלא מתאימות גם לאנשים עם כושר טוב בהרבה משלהם. כשאני התחלתי דיאטה הצלחתי לרוץ, ואני לא ממציא את זה, דקה וארבעים. אחרי שבוע רצתי שלוש דקות וחצי. היום אני רץ למעלה משעה. ואני עדיין לא בטוח שהייתי מצליח לסחוב את הגלגל הזה בעלייה.

אבל מה זה משנה. הם שמנים, הם לא בני אדם. אז לא נשאל אותם איך הם הגיעו למשקל הזה, איך הם מתמודדים וננתח מה באמת הבעיות. במקום זה, נגרום להם לבכות ונלמד אותם שאין דרך אחרת חוץ מלהיות מושפל ומובס. בדרך אל הנורמליזציה נעשה להם דה-הומניזציה. במילים אחרות, כדי לעשות מהם אנשים רזים (להלן, אנשים נורמליים), אנחנו צריכים קודם כל להוכיח שהם אינם בני אדם.

פילים בקרקס

השמנים בתוכנית מוצגים כפילים בקרקס. בניגוד להישרדות ולמירוץ למיליון, המשימות בלרדת בגדול הן פיזיות בלבד, ואינן מצריכות עבודה עם המוח.

גם העונה הזו, הרשו לי לעשות לכם ספוילר, הם לא ילמדו דבר וחצי דבר על לרדת, בטח שלא בגדול. הם כולם יצנחו במשקל – תאכלו גם אתם שליש ממה שאתם אוכלים, תצליחו גם אתם – ואז יגלו, למרבה ההפתעה, שאי אפשר לאכול ככה כל החיים, ויעלו בחזרה אם לא יותר.

אתם לא תדעו כמה זה קשה לרדת ולא תבינו מה מצריך המאבק הסיזיפי שבשמירה על המשקל שלך. רובכם תצחקו על המתמודדים שלא הצליחו ותמשיכו להאמין שלמדריכי הכושר יש איזשהו מושג מה עובר עליהם ותחשבו, כי זה מה שהתוכנית הזו באמת מלמדת אתכם, כמה אתם יותר שווים ומוצלחים מהם. היא מבדילה ביניכם לבינם: הם בוכים. אתם בבית, כמו מדריכי הכושר, מתפוצצים מצחוק.

בעולם אידיאלי, הייתי מבקש מכם לא לתת יד לקרקס השמנים הזה, אבל זה הפריים-טיים. לא אתם ולא הם תצליחו לוותר על בדיחה טובה רק מפני שמאחוריה יש בני אדם.