עליבות החיים תמיד הייתה פוטוגנית. כשילדותנו מפוצצת בדמויות כמו אנני או אוליבר טוויסט, אין פלא שאנחנו – הרחוצים, האכולים והשכובים במטותינו החמות - העברנו את הלילות בדמיונות על החיים הנהדרים שהיו יכולים להיות לנו לו גדלנו בבית יתומים מעופש. את החביתה והקוטג' של אמא היינו מוכנים להמיר בשנייה לטובת איזו שליכטה של דייסה לא מזוהה ועוד מתחננים, ממש כמו אוליבר הקטן: "בבקשה, אדוני, אפשר לקבל עוד?".
גם "כל החיים לפניו", ספרו של רומן גארי (שנכתב תחת השם הבדוי אמיל אז'אר), מביא את אותה עליבות נהדרת, המאוכלסת בשלל טיפוסים צבעוניים של זונות ונוכלים בינוניים בפרבר פריזאי. במרכז כל אלו עומדים מאדאם רוזה, זונה צרפתייה מקשישה ומומו, אחד מהילדים היתומים שאספה אל ביתה ומי שנשאר לצידה כשכל השאר מתבגרים ועוזבים.
ההצגה של "הבימה" זונחת את דמויות הרקע של הנוף האפרפר ומתמקדת באופן בלעדי במערכת היחסים ההדוקה והתלותית של השניים. כיהודיה ממוצא פולני הסוחבת את טראומות השואה, רוזה דוגלת בהטמעת הדת המקורית של הילדים שעוברים תחת חסותה, וכך היא נוהגת גם כלפי מומו המוסלמי. בשפתם, המערבבת בין יידיש לערבית, הם מצליחים להראות כמה פשוט יכול להיות דו הקיום כל עוד כולם מרגישים מקופחים.
אותו דו קיום מתרחש גם בין שני השחקנים הראשיים על הבמה, כשכל אחד מהם שונה לא רק בנקודות הנוסע המתמיד שצבר, אלא גם באופן שבו הם / התקשורת מיתגו את זהותם. ליא קינג, אחת מאבני היסוד של התיאטרון בימינו, מפליאה כהרגלה עם דמות מעט טראגית אך מאוד אופטימית שלא נופלת למניירות מתבקשות ומיותרות. לצידה ניצב בגבורה אושרי כהן, שידוע בעיקר כחביב הנערות (על כך העידו גם חבורת הבנות הצווחניות שלצידן היה לי העונג לשבת), והפעם מצליח לגלם בפשטות מדויקת ילד בן 14 שחושב שהוא רק בן 10.
ממש כמו בספר, גם בעיבוד הבימתי של קסביה ז'אייאר מומו הוא מספר העלילה. אבל אולי "עלילה" היא לא המילה המתאימה הפעם. מומו לוקח אותנו למסע אפיזודות בחייהם של השניים שסופו ידוע מראש. למעשה, הכל כל כך מכוון למוות הבלתי נמנע, עד שיש הרגשה שמפעילים עלינו מניפולציה רגשית ותו לא. הדמויות שמגלמים השניים אכן מלאות ומרתקות, אך מכיוון ששום דבר לא באמת מתרחש על הבמה חוץ מבניית מערכת היחסים המיוחדת הזו, אין סיבה ממשית למתוח את ההצגה על פני יותר משעתיים.
הבימאי איציק ויינגרטן הצליח שלא ליפול לפומפוזיות אלא לעסוק בנושאים כמו אהבה וכבוד לאדם בצורה לא מאולצת ובעזרת שתי דמויות מהימנות ופוגעות. אלא שהפעם אולי, למרות התפאורה היפיפייה של מיקי בן כנען, הפוטוגניות של הסיפור עצמו לא מספיקה כדי להעביר את "כל החיים לפניו" גם לבמה.
ציון: 7 מתוך 10
ואם כבר "כל החיים לפניו": ב- 1977 נתן את הבימאי הישראלי צרפתי משה מזרחי פרשנות לספרו של גארי. הסרט, בהשתתפותה של מיכל בת אדם, קטף את פרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר