כשצופים ב"משרתם של שני אדונים" מסיקים שפרנסי הקאמרי כנראה הבינו את אחד הכללים הבסיסיים בחיים: כדי להצליח לא צריך להיות אובר חוכם. הדרך הפשוטה היא המתוחכמת ביותר.
איך עושים את זה? לוקחים סיפור טוב של קרלו גולדוני בסגנון הקומדיה דל ארטה, משתמשים בנוסח העברי הישן והטוב של ניסים אלוני, מלהקים צוות שחקנים במינון נכון ומדוייק ועל כל הקונסטרוקציה הזו מציבים את הבמאי מוני מושונוב, שמנצח על הלהקה כמו טוסקניני עת ניצח על הפילהרמונית בקונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב.
אבל מי שכאמור עושה את ההצגה למצוינת הוא מוני מושונוב, שהפך תוך זמן קצר מגדול שחקני ישראל לבמאי מצוין, וכדי להבין את זה לא צריך להיות ראש חוג לתיאטרון באוניברסיטה. צריך פשוט לפקוח טוב עיניים ואוזניים וליהנות מהאפקטים הקוליים והפנטומימה, ובעיקר מהביצוע הטוב והמתואם של השחקנים.
אחד ההישגים החשובים של מושונוב בהצגה הוא ללא ספק יצירת גשר טבעי לאירוע שהתרחש לפני 300 שנה, מבלי לפגוע בהווה. כך אנחנו מקבלים גם מחרוזת שירים ים תיכוניים משעשעת ואפילו אזכורים לפרסומת של yes.
לקראת סיום ההצגה אנחנו מקבלים הברקה של ממש שאולי מייצגת את ההצגה כולה, כאשר קרן מציג את אחד מהרגעים המרשימים ביותר של טרופלדינו, כשהוא מתאר את עיסוקיו כמשרתם של שני אדונים. "מה פתאום", עונה לו דוטורא לומברדי . "מה פתאום?" מקשה קרן, "הרי כך קוראים להצגה". או אז הוא פונה לקהל בקריצה, "עברו 20 הצגות והוא עדיין לא יודע איך קוראים לה".