עשרה קבין של כיעור ירדו לתל אביב, התחנה המרכזית החדשה נטלה את כולם. הבניין המפלצתי, שרבות כבר נכתב אודותיו, הפך להיות בעיקר עזובה של בורקסים עבשים, פחזניות מרגרינה ובדלי סיגריות "טיים". וכאילו לא מספיקה הצחנה, הרי שבביקורים בו אין מנוס מלאבד בסמטאותיו הנטושות או בחניות לבגדים שאבדו עליהם הקלח עוד בשנות השמונים (ולא מדובר בבגדים שאי פעם יוכלו להיחשב כרטרו).
אך למרות כל אלו, ברגע שמתרגלים לריח השתן ומתחילים להסתכל היטב בין הפינות האפלות, מוצאים גם כמה פנינים חבויות היטב. כך מגלים, למשל, כמה מסעדות מהגרים שמציאות מאכלים אקזוטיים בשילוב עם קריוקי, חנות תוספות שיער זולה במיוחד ואת המתחם האמנותי החבוי, בו מסתתרים "בימת מיצג", בית הספר לתיאטרון של סופי מוסקוביץ' ותיאטרון "קרוב", שלמענו הדרמתי הפעם.
קבוצת תיאטרון "דברים" נוסדה לפני כשלוש שנים על ידי אירינה טחטרובה. כבוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי, טחטרובה הקימה קבוצה הדוגלת בתיאטרון דימויים ושעושה שימוש בכל תחומי המולטימדיה, כלומר – משחק, שירה, תנועה, וידאו, מוזיקה, תפאורה ותאורה. לפני כשנה נהרגה טחטרובה בתאונת דרכים, אך באופן מעורר הערכה, הקבוצה המשיכה את פועלה ודרכה. כעת הם מעלים בתיאטרון "קרוב" את ההצגה "פרידה", המבוססת על רומן של דוסטוייבסקי.
על פניו מדובר במחזה על בדידות שמוגש דרך סיפורה של נטוצ'קה, ילדה ברוסיה של המאה ה- 19, שאחרי מות אימה נקרעת מאביה השיכור ומתגלגלת בין מספר משפחות. וכמו תמיד בפרידות, גם אלו של נטוצ'קה קורות דווקא כשמתחיל להיות לה טוב. כאמור, זהו הסיפור רק על פניו, מכיוון שאצל "דברים" ההצגה הופכת לחלום הזוי, בו בכל רגע יש הפתעה מהפנטת. כך ניתן אולי להקביל את סיפורה של נטוצ'קה לשאלה הנודעת: "מי רצח את לורה פאלמר?", הרי התשובה של דיויד לינץ' מורכבת מוילונות אדומים, גמדים שרוקדים ובול עץ מתקשר. באותו אופן מורכב נושא הבדידות ב"פרידה" מקטעי וידאו, שירה אופראית, התעמלות אומנותית, משחקי צל יפיפיים, גברים המגלמים נשים בגרוטסקיות, קסמים עם יונים חיות וודקה שמוגשת לקהל. לצד כל אלו מרחפת נטלה ברודסקי כנטוצ'קה. שחקנית לא צעירה המגלמת בצורה מרגשת וכובשת ילדה שהיא זקנה.
ממש כמו המבנה המאיים בו שוכן התיאטרון, גם סיפורו של דוסטוייבסקי הוא כבד, מדכא וצבוע באפור כהה, אך האנסמבל הרב גווני הצליח להוציא ממנו את כל סקאלת הצבעים, כולל את אלו הבהירים שמעלים חיוך. בדרך כלל קשה לי עם הצגות שהן כל כך ויזואליות ואבסטרקטיות, אך משהו ב"פרידה" מאוד נגע לליבי. אני מניחה שזה קשור לשילוב נכון בין הסיפור לבין הדימויים היצירתיים, ולשחקנים שעושים תיאטרון באמת מתוך אהבה לשפה.
יהיה זה עוול לשפוט את הקרקס הדרמטי הזה בפרמטרים של הצגה רגילה, ולכן אני גם נמנעת מלהעניק הפעם ציון. אני פשוט אסכם אותו כחוויה קסומה שצוללים לתוכה, וכשצפים ממנה בחזרה, רואים את הדברים הקטנים והקסומים שיש בעולם. כן, אפילו בתחנה המרכזית.
ואם כבר תיאטרון "דברים": הקבוצה מורכבת משחקנים צעירים וותיקים, משלבת עולים חדשים ונתמכת על ידי משרד הקליטה. כל השחקנים העולים בקבוצה הוכרו על ידי משרד החינוך והתרבות כשחקנים מצטיינים.