ג'ואל ואודרי ליטווינוף, סוציאליסטים של מסיבות קוקטייל ופעילים בחוגים הרדיקליים של ניו יורק, ניחנו באמונה מוחלטת ובהשקפת עולם בלתי ניתנת לערעור. אך כשג'ואל שוקע בתרדמת בעקבות אירוע מוחי, נחשפים סביב מיטתו גילויים מפתיעים, ואודרי רעייתו נאלצת לבחון מחדש את כל מה שחשבה שהיא יודעת על נישואיהם הארוכים.
ילדיהם של בני הזוג, הנאלצים גם הם להשלים עם הסוד המטריד, מתמודדים עם דילמות משלהם: רוזה, מהפכנית שהתפכחה, נאבקת בחיבור החדש שלה ליהדות; קרלה, עובדת סוציאלית שנישואיה תקועים, מתאהבת במחזר מפתיע; ולני, הבן המאומץ, חוזר שוב לסמים. תוך כדי מלחמה בספקות ובתדמיות וגם זה בזה, נקרא כל אחד מבני המשפחה להחליט במה - אם בכלל - הוא מאמין עדיין.
"המאמינים" הוא רומן טרגי-קומי משעשע ומפוכח על מאבקה של משפחה בניחומים שמציעה האמונה, ובמבחנים שמציבה הספקנות.
והנה הצצה לפרק הראשון בספר:
במונית בדרך לברוקלין החמירו כאבי הראש של ג'ואל. עכשיו עבר החפץ המתכתי בגולגולתו לאונה הקדמית והיה כמו נחוש לקדוח ולצאת דרך המצח. נהג המונית הרבה ללחוץ על הבלם והתזוזה הקופצנית של המכונית שעצרה וחזרה שוב לנסוע בעומס התנועה על הגשר גרמה לו לגנוח בקול רם. עד שיצא ממנה ברחבת "קדמן פלאזה" כבר היה קרוב במידה מסוכנת להקאה.
הוא עמד על שפת המדרכה והמתין שהבחילה תשכך כשחש במגע יד על זרועו. הוא הרים את מבטו וראה את העוזרת המשפטית שלו, קייט, מביטה בו בדאגה.
"אתה בסדר, ג'ואל?"
"בטח."
"אתה נראה קצת חיוור."
"יש לי כאב ראש, זה הכול." מבעד לרעלת הכאב שלו הוא הבחין במקבץ קטן של פצעונים סביב פיה של קייט ובשפתון אדום מרוח על שיניה.
"אתה רוצה אספירין או משהו?" שאלה קייט.
ג'ואל טלטל את ראשו. "לקחתי בערך חמישים כדורים בעשרים וארבע השעות האחרונות. הם רק מחמירים את המצב, לדעתי."
"אולי קצת מים?" היא שלפה מהתיק שלה בקבוק פלסטיק.
ג'ואל חייך חיוך חיוור ולקח את הבקבוק. קייט היקרה, המכוערת והמהימנה. כמה יפה היא דואגת לו! בהתחלה היו לו ספקות, כשקיבל אותה לעבודה, אם כדאי לקחת בחורה כל כך לא מושכת. הוא חשש שיהיה מייאש מדי להיתקל מדי בוקר ברגלי בולי העץ שלה ובעור הפנים הדוחה. אבל מסירותה ויעילותה של קייט חיפו על פגמיה האסתטיים ואף למעלה מזה. ואחרי שנים רבות כל כך של הסתבכויות גוזלות זמן עם נשים שהעסיק, נאלץ להודות כי יש משהו מרגיע למדי בלא לרצות לזיין את העוזרת שלך.
"אוקיי," אמר, והחזיר לה את הבקבוק. "אני בסדר."
הם עברו מבעד לדלתות הזכוכית של בית המשפט הפדרלי והפקידו את הטלפונים הסלולריים שלהם אצל הגברת בתא, ואז הצטרפו לתור לבדיקה הביטחונית. אחד מהגברים במדים שעמדו ליד מכונת השיקוף הניף לעומתו את זרועותיו. "הֵייי! הנה הוא! מה המצב, מר ליטווינוף?"
ג'ואל הביט בו בתדהמה מעוּשה. "מה קרה, לוּ?" הוא הסיר את שעונו והניח אותו ביחד עם המפתחות במגש פלסטי על הסרט הנע. "עדיין לא נפטרו ממך? הייתי בטוח שכבר פיטרו אותך."
לוּ צחק מכל הלב - צחוק מעט עמוק מכדי שיהיה לגמרי אמין, לדעת ג'ואל. וזה היה בסדר גמור. הטרחה לזייף עליצות היתה מחמאה בפני עצמה. ג'ואל עבר דרך גלאי המתכות ואסף בצדו השני את התיק שלו, המפתחות והשעון.
"דיון גדול היום, נכון?" אמר לוּ.
ג'ואל משך בכתפיו. "כולם גדולים, לוּ, כולם גדולים. להתראות."
"בסדר, מר ליטווינוף, לאט לאט."
במעלית שעלתה לאולם המשפט מצא עצמו ג'ואל מצטופף קרוב מאוד אל בלונדינית צעירה. "נו!" צחקק. "משחק לי המזל היום". האישה השפילה לרצפה מבט מלא בוז. הוא חש בלבול רגעי לנוכח כישלון גילוי הגבריות שלו ומיד אחר כך חש דחף לתפוס את האישה בעורפה ולתת לה כמה מכות טובות. אבל התעשת והמשיך לפטפט עם קייט בקול רם ועליז עד שהגיעו לקומה שלהם.
פרקליט המשנה של ג'ואל, בוּכמן, צעיר ורוד פנים מווירג'יניה, הגיע כבר לאולם. ג'ואל הנהן לשלום לעבר צוות התביעה ועצר לומר כמה מילים לקצרנית בית המשפט, מפלצת זקנה וחביבה בשם הלן. אחר כך התיישב ופטפט עם בוכמן. עד מהרה נכנסו המושבעים, מדיפים כתמיד כובד ראש תיאטרלי של אזרחים הממלאים את חובתם האזרחית. ג'ואל הניח את מרפקיו על השולחן לפניו וערסל את סנטרו בידיו. הוא הרגיש זקן. הטרידה אותו הדחייה מצד האישה במעלית. ראשו הלם מכאב. העבודה הצפויה לו ביום הארוך הזה הזדקרה מולו כמו חלקת סלע.
"המאמינים" מאת זואי הלר, הוצאת ידיעות ספרים, 347 עמ'.