אין תמונה
שילוב של גנים בבניינים עצמם. גנים אנכיים

mako בידור מעניק לכם פרק ראשון מתוך הספר ואת האפשרות לרכוש את הספר בחצי מחיר. כל שעליכם לעשות הוא לשלוח הודעת טקסט עם המילה "צומת" למספר 6070 ולחכות להודעת קבלת הנחה. לאחר מכן, גשו לחנות "צומת ספרים" הקרובה אליכם, הציגו את ההודעה וקבלו הנחה.

אז על מה הספר? "משחק הראיות" הוא ספר המתח הרביעי של הסופר ליעד לשם. במרכזו - אורי דולב, בנו של שופט בבית משפט העליון ופרקליט לשעבר, שמוצא עצמו יום אחד בצד האחר של דוכן הנאשמים.

---------------------------------------

1. המבצע בכפוף לתקנון הנמצא במשרדי קשת.
2. המבצע עד ה-31 במאי או עד גמר המלאי.
3. עלות שליחת הודעה 1 ש"ח.

 קריאה מהנה.

פרק ראשון - אורי

זה הצומת השלישי שאני עובר, חושב להסתובב לאחור ומחליט שלא. בפעם האחרונה כבר הייתי ממש קרוב ליציאה, אבל בשנייה האחרונה סובבתי במהירות את ההגה, חזרתי לכביש הראשי והמשכתי לנסוע.
הבטתי במראה הקדמית ושוב העברתי יד על שערי. אני חושב שכבר שנים לא הבטתי כל כך הרבה פעמים במראה ביום אחד כמו שעשיתי היום. תסתכל על עצמך, נזפתי בעצמי, מתנהג כמו נער בן שש-עשרה. תהיתי אם היא שם, מחכה לי. פתאום חלפה בי המחשבה שאולי התחרטה ברגע האחרון, שקיבלה רגליים קרות. האפשרות שאגיע לשם ולא אמצא אותה גרמה לי מפח נפש. למרות כל החששות והפחדים, רציתי שתהיה שם, ואני אהיה שם איתה. מאז קבענו את הפגישה, לפני יומיים, אני נע בין פרפורי בטן והתרגשות להתלבטויות וחששות, בין פנטזיות על מה שאני מקווה שיקרה ובין פחדים מהמחיר שאני עלול לשלם. משתוקק להמשיך, אבל מפחד. רוצה לעצור, אבל מרגיש שאיני יכול. אין ספק, הפכתי את עצמי לקלישאה. איך בכלל הגעתי למצב הזה? ברור שלא היה כאן תכנון או תוכנית מוקדמת. הדברים פשוט אירעו, התגלגלו מעצמם. בטח ובטח שלא אני הובלתי את העניינים. גם לא הייתי מובל. זה פשוט קרה. לאט. צעד אחר צעד. 

הכול התחיל לפני כחודש. נסעתי ברכבת היוצאת ב-06:20 מבנימינה לתל אביב. כמעט בכל יום עבודה אני יוצא מביתי בזיכרון יעקב, נוסע לבנימינה השכנה, מחנה את המכונית בחניון התחנה ועולה על הרכבת הראשונה לתל אביב. בדרך כלל בשעה זו יש לא מעט מקומות פנויים. יוצא מן הכלל הוא כמובן יום ראשון, ומכיוון שאותו יום היה יום ראשון, למרות השעה המוקדמת, הרכבת היתה די עמוסה. כשהתיישבה מולי, לא שמתי לב אליה. הייתי שקוע בקריאת העיתון. כעבור כמה דקות חשתי שהיא מתבוננת בי, וכאשר הרמתי את עיני מבטינו נפגשו. אבל היא השפילה את מבטה מיד ולא אמרה דבר ואני חזרתי לקרוא בעיתון. למרות שחזרתי לעיין בעמודי החדשות, הרגשתי שהיא שבה להביט בי, כאילו בחנה אותי. לא הרגשתי בנוח. העברתי את מבטי מהעיתון אליה. היא הסיטה לרגע את מבטה וכשהרגישה שאני מסתכל עליה – השיבה אותו בחזרה אלי. 

"אנחנו מכירים?" שאלתי בנימוס ונתתי בה מבט חוקר. היו לה פנים נאות. שיער חום גולש, עיניים ירוקות. נראתה בגילי בערך, אולי קצת יותר צעירה. היא ישבה ברגליים משוכלות, לבשה חולצת כפתורים לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים. לא יפהפייה מסנוורת, אבל בהחלט אישה מושכת. לפעמים אנשים שמכירים אותי מהתחום המקצועי מתביישים לפנות אלי מחוץ למסגרת העבודה. ניסיתי להיזכר אם אני מכיר אותה. אבל לא זכרתי שאי-פעם נפגשנו. היא לא אמרה דבר, רק המשיכה להתבונן בי. "אני... אני אמא של נועה..." אמרה לאחר השתהות קצרה. "אה..." עשיתי את עצמי נזכר וחייכתי חצי חיוך, למרות שלא היה לי מושג על מי היא מדברת. הדבר האחרון שאני צריך הוא שיתברר לי פתאום שנועה היא החברה הכי טובה של מיכל או של עמיר. ברור לי שילדי מרגישים שאני לא מספיק מעורב בחייהם, אין כל סיבה שגם חבריהם ידעו זאת. 

להפתעתי היא קלטה את זה. "אין לך מושג על מי אני מדברת, נכון?" שאלה וחייכה אלי. היה לה חיוך נעים. "אני מתנצל. אני יודע שזה לא בסדר," הודיתי. "הבת שלך..." התחילה לומר והשתתקה. "מיכל?" היססתי. "כן, היא ונועה..." היא שוב עצרה. "חברות? לומדות באותה כיתה?" שאלתי. כבר ראיתי איך השיחה הזאת תדווח הלאה לתמר או למיכל. "אבא, איזה פדיחות אתה עושה לי," תרטון כלפי מיכל, תנעץ בי מבט מאשים, תסובב את הגב ואנחנו נתחיל סבב חדש של מלחמה קרה. ותמר – רק לפני יומיים היא שאלה אותי בשביל מה אני בכלל חוזר הביתה אם גם כשאני מגיע סוף-סוף בשעה מאוחרת, הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא עבודה. 

"גם וגם," ענתה. הינהנתי בראשי. "גברים," אמרה בחצי חיוך חצי אנחה, כשהרכבת נעצרה בתחנה. רציתי לשאול אותה איפה בדיוק נפגשנו. מספר הפעילויות בחיי ילדי שבהן נטלתי חלק ופגשתי הורים של ילדים אחרים, היה מוגבל. יצאתי מוקדם מדי בבוקר, חזרתי מאוחר מדי בערב. אבל לא שאלתי. חייל שזרק את תיקו לידי והתיישב לידה, תוך שהוא מדבר בנייד בקולי קולות, קטע את שיחתנו. למחרת ראיתי אותה ברציף, מחכה לרכבת. שמתי לב שבאופן די חריג היא עמדה לבדה. מכיוון שבכל יום עולים בתחנת הרכבת פחות או יותר אותם נוסעים, נוצרות קבוצות קבועות של אנשים שמחכים יחד ונוסעים יחד. אני, לעומת זאת, עומד לבד. מנצל את זמן ההמתנה לקריאת עיתון או חומר בענייני עבודה. חוץ מלהניד מדי פעם בראשי לשלום, אין לי קשר עם האנשים הממתינים שם. היא לא ראתה אותי כשנכנסתי לתחנה. התחלתי להתקדם לפינה הרגילה שלי כדי לפתוח את העיתון. נותרו עוד שלוש דקות עד בוא הרכבת. אלא שאז היא הרימה את ידה ונופפה לעברי לשלום. 

לא היתה לי ברירה – ניגשתי אליה. "שלום אבא של מיכל," אמרה בחביבות. "שלום אמא של נועה," חייכתי אליה. עמדנו זה ליד זה בלי לומר מילה. התלבטתי אם זו תהיה חוצפה אם אפתח את התיק, אוציא את העיתון ואקרא. רגע לפני שעשיתי זאת, היא הסתובבה אלי ואני, כמו ילד שנתפס במעשה אסור, הרפיתי מסוגר התיק. "שוב הרכבת מאחרת," אמרה בלקוניות. "כן," נאנחתי, "ככה זה נראה." אהבתי את השעות האלה של הבוקר. את השקט שלפני הסערה שמביא עמו עוד יום, את האפשרות לשבת לבד ולקרוא לקול התנועה המונוטונית של הרכבת. אהבתי גם לעקוף את הפקקים. ועכשיו, בגלל כל העסק הזה של "אבא של מיכל" ו"אמא של נועה", אני צריך להיות נחמד, מנומס, לעמוד ליד אישה שאני לא מכיר ולשמוע ולהשמיע חצאי משפטים בנאליים. המשכנו לעמוד זה ליד זה בשתיקה, מביטים מדי פעם בעצבנות בשעון ואז זה בזה וממלמלים משפטים על האיחור. שני אנשים שנתקעו יחד ובגלל מחויבות כלפי הילדים "להתנהג יפה" ו"לא לעשות בושות" מזייפים אווירה של היכרות. מעניין אם גם היא רוצה לקרוא או לשוחח בנייד ונמנעת בגללי, חשבתי באותן דקות. 

הנייד שלי צילצל. זו היתה תמר, שהודיעה לי שהיא ככל הנראה תישאר ללון הלילה בחיפה. תמר היא מהנדסת, מנהלת חברת מחשבים בינונית בגודלה שהקים אביה, כשעוד היה בחיים. מדי פעם, כאשר היא נדרשת לעבוד עד שעה מאוחרת, היא נשארת לישון בחיפה בדירה שהורישו לה הוריה. "אל תשכח לדבר עם סוכן הביטוח ואל תשכח לבקש מברוך להחזיר את הספר שהשאלנו לו כשהוא היה פה," הזכירה לי דברים שהתחייבתי לעשות וטרם הספקתי. "כן, כן, אני זוכר, אעשה זאת," הפטרתי בקוצר רוח. אני יודע שכוונתה טובה, אבל רצונה לשלוט בכל דבר, לארגן את חיינו ואת חיי, מוציא אותי מדעתי. "אני אתקשר אליך במהלך היום להזכיר לך," נאנחה כשהבינה שאני מבטיח דברים רק כדי לצאת ידי חובה. אמא של נועה הביטה בי וחייכה בנימוס, אבל אני, שהייתי קצת נרגז בעקבות השיחה עם תמר, התעלמתי והבטתי שוב בחוסר סבלנות בשעון. שקשוק גלגלי הרכבת נשמע מרחוק. "סוף-סוף הברבור הגיע," אמרתי ספק לה ספק לעצמי כשהתקרבה הרכבת לתחנה. היא הפנתה אלי את ראשה וחייכה חיוך נעים. "עכשיו רק צריך למצוא את האביר עם השריון הזוהר." 

הבטתי בה בפליאה, מחפש אישור לכך ששנינו מדברים על הברבור מהאופרה "לוהנגרין" של וגנר. זו האופרה ששמעתי מתנגנת על גבי תקליט בבית של המג"ד שלי במצפה רמון כשהייתי סמ"פ צעיר בשריון, נשביתי מיד בקסמיה ובעקבותיה נעשיתי מעריץ מושבע של אופרה, ואם להיות כן, במיוחד של וגנר. בבית הורי נחשבה האופרה לבידור קל יותר בהשוואה למוזיקה הסימפונית, ווגנר, עם ההיסטוריה הבעייתית שלו, היה מוקצה מחמת מיאוס. באופרה הזו, לוהנגרין, מאבירי הגביע הקדוש, נחלץ לעזרתה של אלזה ומופיע בסירה רתומה לברבור. הוא נושא אותה לאישה, בתנאי שלא תשאל לשמו ולמוצאו. כשהיא מפירה את הבטחתה ושואלת אותו למוצאו, הוא משיב לה, אך גם עוזב אותה. "זו אחת האופרות שאני הכי אוהבת," אישרה את הדברים ושוב חייכה אלי במתיקות. "גם אני," אמרתי והתלהבות התגנבה לקולי על שמצאתי כך במפתיע קולגה, חברה במסדר צנוע שמספר חבריו הולך ומתמעט. אני לא אדם חברותי במיוחד, אבל על אופרה אני אוהב לדבר. 

תמר, לצערי, איננה אוהבת אופרה. אבל כמו כל זוג נשוי, במאזן שאנו עורכים בינינו בין דברים שהיא אוהבת ובין דברים שאני אוהב, היא נגררת אחרי להופעות במינוי שעשיתי לשנינו באופרה הישראלית, ואני אחריה למופעי מחול מודרני. בחודשים האחרונים שנינו מפירים את ההסכם הלא כתוב הזה בינינו, וכבר כמה פעמים קרה שהיא הלכה למופעי המחול עם חברה ואני הלכתי לאופרה לבדי. הרכבת נעצרה בתחנה. הגילוי על התחביב המשותף לי ולאמא של נועה עורר בי פתאום חשק לשבת על ידה. אני לא זוכר בדיוק על מה דיברנו באותו היום. גם לא על מה דיברנו ביום המחרת וביום שלאחריו ובשאר הימים שמצאנו את עצמנו יושבים פעם אחר פעם זה לצד זה ברכבת. אלה היו שיחות חולין. שיחות קלילות. שיחות על כלום, בעצם. דיברנו על מזג האוויר, על הצפיפות ברכבות בימי ראשון, על אופרות שאני אוהב לשמוע ומתברר שגם היא, על פול סיימון, על החיפושיות, על מסעדות טובות בתל אביב, על סרטים שראינו כשהיה לנו יותר זמן פנוי, על ספרים שקראנו לפני מיליון שנה, על הטיולים שכל אחד מאיתנו עשה ועל אלה שאנחנו עוד חולמים לעשות. אבל יותר משנהניתי ממה שדיברנו עליו, נהניתי מהדברים שבהם לא נגענו. כשאני חושב על זה בדיעבד, מעולם לא דיברנו על העבודה שלי או שלה, על בעלה (הנחתי שהיא נשואה), על אשתי, על הילדים שלה או הילדים שלי.

 וזה היה לי נחמד, כי התגעגעתי לשיחות כאלה שבהן לא הייתי בעלה של, אבא של, הבן של או מי שעובד בעבודה כזו או אחרת. אני הייתי אני והיא היתה היא, הרכבת היתה מעין בועה או יקום חלופי וכל היתר הושאר בחוץ. והשיחות דמו לאלה שהיו לי בימים שהייתי צעיר יותר, כשעוד היו לי חברים וזמן פנוי, או כשתמר ואני היינו יחד כי היה לנו כיף והיינו מאוהבים, ולא רק משום שאנחנו עובדים באותו מקום עבודה שנקרא "משפחה". לאט לאט מצאתי את עצמי מחכה לפגישות איתה, מקדים את הַגעתי לתחנה כדי שנהיה עוד כמה רגעים יחד, משתדל להצחיק אותה, לעניין אותה בסיפורים. אהבתי לשמוע אותה צוחקת. היה לה צחוק מתגלגל, מכל הלב, צחוק מידבק שהרעיד את כל גופה ושגרם לי בכל פעם להצטרף ולצחוק איתה. צחוק, מפתיע ככל שזה יישמע, שהזכיר לי קצת את צחוקה של תמר, בימים שעוד הצלחתי להצחיק אותה, כשעדיין חשבה שאני אדם משעשע.

 ברגעים האלה רציתי לגעת בה, לנשק אותה, לגרום לאינטימיות שנוצרה בינינו להימשך עוד. אבל לא עשיתי דבר. למרות שחשבתי לא פעם להציע לה לפרוץ את המסגרת, נמנעתי מכל מעשה. לא רק שלא ידעתי מה להציע ואיך הדברים יתקבלו (למרות שמהאופן שבו הביטה בי היה נדמה לי, או לפחות קיוויתי, שגם היא רוצה), אלא שבאיזשהו מקום רציתי לשמר את היקום החלופי הזה שבראנו לנו ברכבת ושמנותק מכל דבר אחר. הסתפקתי במפגשים הקצרים איתה ובפנטזיות המיניות עליה כשהייתי לבד. כל זה השתנה לפני יומיים ובבת אחת התהפכה על פיה ההחלטה שלי לגביה, לגבי, לגבי היחסים בינינו. כמו בכל בוקר במהלך החודש האחרון, ישבנו זה מול זה ברכבת. סיפרתי לה על כתבה שקראתי בעיתון על הנמלים האדומות שהתרבו לאחרונה בכינרת ולטענת המומחים מאיימות לגרום לאסון אקולוגי, אלא שלא כתמיד שמתי לב שהיא לא מקשיבה, שהיא מוטרדת ממשהו. 

"קרה משהו?" שאלתי בזהירות. "מחרתיים יש לי יום הולדת." "יום הולדת שמח," אמרתי בעליצות. היא חייכה אלי בלי לומר דבר. "איך את מתכוונת לחגוג?" הפרתי את השתיקה. היא העיפה בי מבט ומיד השפילה את עיניה. "דווקא חשבתי על משהו," אמרה לאחר כמה שניות והביטה אלי. "מה?" שאלתי. "זה קצת קשור בך..." התחילה לומר, אבל מיד הפסיקה, כאילו התחרטה. "שוּט," עודדתי אותה, "יום הולדת יש רק פעם בשנה." היא רכנה לעברי, כאילו מבקשת לגלות לי סוד. התקרבתי גם אני אליה והרחתי את ריח הבושם העדין שעלה ממנה. הרגשתי איך הדופק שלי מואץ. "אני רוצה אותך," לחשה באוזני ושילחה צמרמורת נעימה בכל גופי. זקפה פתאומית הפתיעה אותי.

האופרה "לה טרוויאטה" של ורדי שהתנגנה במכונית הרגיעה אותי מעט. התמסרתי לצלילי הפתיחה של הכינורות הגבוהים שבישרו על תחילת הנשף, על ראשיתו של סיפור האהבה. לרגע נסחפתי עם המוזיקה, התרכזתי בה ושכחתי מה אני עומד לעשות.

שער הכניסה למתחם הצימרים שבחזיתו שלט גדול "פינה לאוהבים", היה נעול. הוצאתי מכיסי את הקוד שמסרה לי והקשתי אותו. השער נפתח. איש לא בא לקראתי וגם לא ראיתי איש מסביב. בדיוק כמו שאמרה. ההנחיות שנתנה לי היו ברורות ומדויקות. היא אירגנה הכול. בחרה את היום, קבעה את השעה והזמינה את המקום – מתחם של צימרים במושב ליד נתניה המשכיר חדרים לפי שעות. איש אינו יודע שאתה בא ואיש אינו יודע שאתה עוזב. קוד הכניסה ומספר החדר נמסרים בעת ההזמנה. את התשלום במזומן מניחים בתיבת הדואר שבכניסה לחדר. החניה, כך סיפרה לי, צמודה לחדר וסגורה הרמטית. אם לא הייתי רואה זאת במו עיני לא הייתי מאמין שמקומות כאלה קיימים בכלל. שביל הגישה היה חשוך. ברקע התנגנה הסרנאדה ששר אלפרדו לוויולטה. הוא טנור, היא סופרנו. קטע נהדר של נגינת פיקולו מלווה אותם. התקדמתי בין הביתנים על פי ההוראות שקיבלתי ממנה. לאחר כמה דקות עצרתי את המכונית והסתכלתי. האור בחדר מספר עשרים ושתיים דלק. נשמתי עמוק. היא שם, מחכה לי.