ולחשוב שהאשה הזו היתה יכולה להיות נשיאת ארה"ב. מנהיגת העולם החופשי. באמת לא היה חסר הרבה. מעידה של ברק אובמה בחודשים שלפני הבחירות לנשיאות, קמפיין יותר מגויס של ג'והן מקיין, אולי פיגוע בעיר אמריקנית גדולה, ושרה פיילין אכן היתה עלולה למצוא את עצמה במרחק נגיעה מתיק יום הדין, התיבה הנשיאותית עם צפני הטילים הגרעיניים של ארה"ב.
רק איתנות לבו של נשיא קשיש היתה חוצצת בין סגניתו לבין הלשכה הסגלגלה. כיום, שנה אחרי הבחירות, תרחיש כזה מחריד יותר משני שלישים מהאזרחים, לפי הסקרים, עדות לשחיקה הגדולה במעמדה של פיילין בציבור האמריקני.
אם מושלת אלסקה לשעבר מקווה שהספר החדש שלה, "ללכת נגד הזרם" או, אם תרצו, "לפרוק עול" (Going Rogue), שמציף בימים אלה את חנויות הספרים (שמונה דולר בוול מארט, 28 דולר מחיר מומלץ) יתקן את דימויה ההרסני, דימוי שהיא בנתה במו ידיה, במהלך הקמפיין ולאחריו, צפויה לה אכזבה.
במסווה של ביוגרפיה צדקנית וחשיפת הקרביים של קמפיין 2008, הספר סוגר חשבונות עם רשימה ארוכה של אויבים (השמאלנים, או ליברלים במינוח האמריקני, שנואי הנפש, ה"עילית האינטלקטואלית", העיתונאים הנחשיים והיועצים הרפובליקניים הבוגדניים במחנה של מקיין, שבמקום לעזור לה, נעצו סכין בגבה), אבל הספר אינו מצליח להניף את המחברת לרמה של פוליטיקאית עם פתרונות לנושאים הבוערים של אמריקה, בוודאי לא לרמה של הוגת דעות קונסרבטיבית.
בעיקר, זה ספר שמוכר לנו רכילות פוליטית חד-צדדית, בתקווה שפירורי המידע הסלקטיווי יאחו את קרעי הדימוי של פיילין שנפרם לגמרי בשנה שחלפה.
לא מנהיגה בפוטנציה או מתמודדת רצינית על מועמדות המפלגה הרפובליקנית בבחירות לנשיאות ב-2012 מצטיירת לפנינו ב-413 העמודים (ללא מפתח!) של "ללכת נגד הזרם", אלא אשת מדנים קנטרנית, נוקמנית, עם מעט תחכום ומעט כישורים, אבל עם אמביציה אדירה ועם יכולת לשלהב המונים ממגזרים מסוימים, שנלקחה מאחורי הצאן ונזרקה לתוך יורה פוליטית רותחת, חסרת רחמים, שהתעמרה בה והקיאה אותה.
תחושה חזקה של "מגיע לי"
ובכל זאת, שרה פילין לא יוצאת חבולה ומושפלת. להיפך, בספר היא מציגה את עצמה כפוליטיקאית מזן אחר, שקראה תיגר על השיטה, וניגפה, לא מפני שהשיטה טובה יותר, אלא מפני שכולם, או כמעט כולם, שמו לה רגל. היא לא מתביישת להודות שהיא אינה יודעת הרבה על מלאכת השלטון, על מדיניות, אבל בעיניה מומחיות שלטונית אינה חשובה.
ל"אני מאמין" הפוליטי שלה, שמושאל, עם ייחוס נאות, מרונלד רייגן, היא הקדישה 12 עמודים. לעימות המפורסם שלה עם קייטי קוריק, מגישת חדשות הערב ברשת סי.בי.אס, שבו לא הצליחה פיילין לומר אילו עיתונים היא נוהגת לקרוא, תשובה שלדעת רבים חרצה את גורלו של הכרטיס הרפובליקני בבחירות, היא הקדישה 11 עמודים.
ב"ללכת נגד הזרם", כותבת פיילין כלאחר יד על החוב הלאומי התופח, על הסכנות האיומות שטמונות בהעלאת מיסים ועל הצורך במדיניות חוץ חזקה. היא אפילו מתייחסת לצורך לפתח מקורות אנרגיה עצמאיים. אבל היא יודעת היטב שחלק ניכר מכוח המשיכה שלה נעוץ בהיותה אשה מהרחוב, אחת כמו כולם, אמא של ילדים מנבחרת ההוקי השכונתית והיא לא נותנת לקורא לשכוח זאת.
חשוב לה למכור את עצמה כ"ג'ו עם שישיית פחיות בירה". היא אינה מתיימרת לדעת הרבה על המזה"ת או על המלחמה בעיראק, כדבריה: "אני יודעת את ההיסטוריה של הסכסוך באותה מידה שיודעים אותה רוב האמריקנים". (כלומר מעט מאוד - ר.ד.).
אבל לעומת זאת היא טוענת: "אין הכשרה טובה יותר לפוליטיקה מאשר אימהות". בעיקר היא מדגישה את המרדנות שלה, את ההליכה נגד הזרם, ככוח טבע. "רק דגים מתים שוחים עם הזרם", היא כותבת.
ייתכן שזו הסיבה לכך שיש לה תחושה חזקה מאוד של "מגיע לי". כשמקיין קיבל את ההחלטה המדהימה בציניות שלה למנותה כסגניתו, היא לא נדהמה, כפי שהיא כותבת בספר, אלא ראתה בכך "התקדמות טבעית". מבחינתה, זה אולי מרגיז שה"עילית", הכת של יודעי כל וקובעי כל בוושינגטון, או התקשורת השמאלנית אינם מתייחסים אליה ברצינות, בלשן המעטה, אבל זה לא בלתי צפוי, וגם לא כל כך חשוב.
העובדה שניוזוויק מרח תצלום שלה, במכנסונים קצרים, על עמוד השער של גיליונו החדש (להילרי קלינטון זה לא היה קורה) משקפת במדויק מה חושבים עליה בוושינגטון, בניו-יורק ובחוף המערבי הדקדנטי, אבל לא בקנזס או בנברסקה.
לא מנהיגה, סלבריטי
וכך, מסע קידום המכירות של "ללכת נגד הזרם" מתנהל בימים אלה רק במערב התיכון ובמישורים הגדולים בלב ארה"ב, ורק במדינות שבהן הכרטיס הרפובליקני זכה בבחירות אשתקד, או במדינות שבהן יחסי הכוחות בין דמוקרטים לרפובליקנים כמעט שקולים. אבל גם בכרי המרעה הידידותיים, פיילין נתפסת יותר כסבלריטי ופחות כמנהיגה פוליטית. מאות אנשים ממתינים לה שעות בקור ובשלג.
בראיונות אקראיים בערוצי כבלים מספרים מעריצים שהם ישנו ליד חנות הספרים בקניון המקומי כדי לתפוס מקום טוב בתור, לקנות ספר ולהגיש אותו לחתימת המחברת, בדיוק כפי שהם היו פורשים שק שינה לפני המולטיפלקס הקרוב כדי לקנות כרטיס לסרט "ירח חדש" על הרומן בין ומפאייר נשכני לבין בת תמותה. מעריצות מדברות בהתלהבות על היכולת של "שרה" (תמיד שרה, לא פיילין) לאזן בין חיי המשפחה לבין ה"עבודה".
אם למשקיף מהצד זה נראה כקמפיין לקראת הסבב הבא של הבחירות לנשיאות, צריך לזכור ש-70% מהאמריקנים סבורים שלפיילין אין הכישורים הנחוצים לשמש כנשיאה. אפילו אנשי ימין כצ'רלס קראוטהאמר ודייוויד ברוקס קבלו לפני הבחירות אשתקד על חסר הרקורד והידע של המועמדת לסגן הנשיא.
האם פיילין לא יודעת זאת? בוודאי. אבל היא יודעת גם שאם היא תכריז עתה שאין לה כוונה להתמודד על הבית הלבן, הביקושים לספרה יצנחו בבת אחת. לאשה שהוציאה רבבות דולרים על גרדרובה במלך הקמפיין אשתקד, זו אינה אופציה. מבחינה מסחרית, פיילין בהחלט הולכת עם הזרם, ביחוד כשהוא מזרים מיליוני דולרים לחשבון הבנק שלה.
כמובן, הנשיאה פיילין היתה טובה ליהודים (מסוימים). מה את חושבת על ההתנחלויות הישראליות? שאלה אותה המראיינת ברברה וולטרס ברשת אי.בי.סי. הרי הנשיא אובמה אומר שצריך לפרק אותן. "אני לא מסכימה עם הנשיא", השיבה פיילין. "מספר היהודים בישראל ילך ויגדל. הם יהיו זקוקים להתנחלויות".
נו, טוב. לא מהכיוון הזה תבוא ישועת איתמר ואלון מורה. שרה פיילין לא תהיה נשיאה. מארחת טוק שואו, אולי. את הבית הלבן היא תראה רק מבחוץ.